██████ כתב עת למחשבה מדינית חברה ותרבות   ██████████  גיליון מס' 2 (109████  מרס  2006 ██████

 


ד"ר ראובן פדהצור מלמד בתוכנית ללימודים אסטרטגיים באוניברסיטת תל-אביב, ממונה על הפרסומים במרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללת נתניה ומשמש כפרשן לענייני ביטחון בעיתון הארץ. בין ספריו: Ballistic Missiles in the Middle East – The Next Challenge, 2001. מאמרו האחרון בתחום: “Israel Coping with a Proliferated Region”, Contemporary Security Policy, No. 3, Vol. 26, December 2005, pp. 1- 18.


 

האיום האיראני – הכצעקתה?

 

ראובן פדהצור

 

לאחר כיבושה של עירק בידי ארה"ב, שהוביל לחיסול איום "החזית המזרחית" על ישראל, לאחר החלטת נשיא לוב, מועמר קדאפי, לחסל את תוכניות הפיתוח של נשק להשדה המונית ובהתייחס לכך שצבא סוריה נחלש מאד ולא מהווה איום צבאי של ממש על ישראל, נותר למעשה איום אסטרטגי פוטנציאלי אחד על ישראל – תוכנית הגרעין של איראן. הצטיידותה האפשרית של איראן בנשק גרעיני עלולה להוביל לשינוי המאזן האסטרגי במזרח התיכון, וכנגזר ממנה גם לשינויים הכרחיים בתפיסת הבטחון הלאומי של ישראל בכלל ובמדיניותה הגרעינית בפרט.

עד כמה נתפס איום גרעיני איראני כבעל משמעות מרחיקת לכת, מסוכן ומצריך תגובה, מנקודת המבט הישראלית, יעידו התבטאויותיהם של בכירי קובעי המדיניות:

"ישראל, ולא רק ישראל, לא יכולים לקבל מצב שבו איראן תהיה בעלת נשק גרעיני, ואנחנו עושים את כל ההכנות הדרושות למצבים מסוג זה". כך הצהיר ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, ב- 29 בנובמבר 2005, במסיבת העיתונאים השנתית עם ועדת העורכים.

ב- 17 בינואר 2006 הצהיר גם אהוד אולמרט, הממלא את מקומו של ראש הממשלה המאושפז שרון, כי ישראל לא תוכל להשלים עם איראן המצוידת בנשק גרעיני.

גם בכירי הצבא מביעים דאגה מהצטיידות איראן בנשק גרעיני, ורואים בכך איום משמעותי על ישראל. כך, למשל, הרמטכ"ל, דן חלוץ, הדגיש בשיחה עם כתבים צבאיים, ב- 7 בינואר 2006, כי "מספיק לראות את האמצעים שמפתחים האיראנים על מנת לשנע את הגרעין – זה מכסה הרבה יותר מאשר שטח ישראל. זה צריך להדאיג הרבה יותר מאשר את מדינת ישראל".

שר הביטחון, שאול מופז, המשיך לדבוק באותו קו בנאומו בכנס הרצליה, ב- 22 בינואר 2006, "ישראל לא תהיה מוכנה לקבל התחמשות גרעינית באיראן", הבהיר. לדבריו, אף שלפי שעה מסתפקת ישראל במאמץ דיפלומטי בינלאומי נגד תוכנית הגרעין של טהראן, עליה להיערך להגן על עצמה "על כל המשתמע מכך".

אך לא רק בכירי מערכת הבטחון ומקבלי ההחלטות בישראל רואים באיראן גרעינית איום על בטחונה של המדינה. יותר ויותר קובעי מדיניות במדינות העולם המערבי מפנימים את התזה הגורסת כי נשק גרעיני בידי איראן יש בו משום סכנה לעולם החופשי והוא עלול לפגום ביציבות האסטרטגית לא רק במזרח התיכון, אלא בעולם כולו.

נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, הבהיר, במסיבת העתונאים שקיים לאחר פגישתו עם קנצלר גרמניה, אנגלה מרקל, ב- 13 בינואר, כי נשק גרעיני בידי איראן, "הוא לא קביל (unacceptable)", "והסיבה לכך", הסביר הנשיא, "היא משום שאיראן, חמושה בנשק גרעיני, מציבה איום חמור על הבטחון של העולם" סגנו של בוש, ריצ'ארד צ'ייני, הדגיש בראיון טלוויזיוני כי איראן היא סכנה עליונה לשלום העולם וליציבות במזרח התיכון.

מזכירת המדינה האמריקאית, קונדוליזה רייס, הבהירה גם היא את עמדת ארה"ב, כשקבעה כי "איננו מתכוונים לאפשר [לאיראן] לעסוק בפיתוח טכנולוגי שיכול להוביל לנשק גרעיני.. משום שאיש אינו נותן אמון באיראנים שברשותם טכנולוגיה גרעינית"

"חששות בקשר לנשק הגרעיני של איראן אינם רק נחלתה של ישראל, ארה"ב, או כל מדינה בודדת אחרת" הבהיר דובר מחלקת המדינה של ארה"ב, שון מקורמאק ((McCormack, "רכישת נשק גרעיני על ידי איראן תהיה אירוע שיגרום לאי-יציבות במזרח התיכון, כמו גם בשאר העולם".

טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, מעריך שתוכנית הגרעין של איראן כה מסוכנת עד שיש לפעול נגדה בכל האמצעים. "אני חושב שהדבר הראשון שיש לעשותו הוא, להבטיח הסכם [בין חברות הסוכנות הבינלאומית לאנגרגיה אטומית] בו יהיה איזכור למועצת הבטחון [של האו"ם]...ולאחר מכן עלינו להחליט באילו אמצעים לנקוט ואיננו מוצאים כמובן מכלל אפשרות שום אמצעי שהוא".

מדינות האיחוד האירופי הביעו את דאגתן מכוונותיה של איראן לחדש את פעילותה הגרעינית המושהית, בינואר 2006, ובהודעה משותפת קבעו כי "הפעולה של ממשלת איראן, בשעה שנבחנת עדיין האפשרות לחדש את המשא ומתן אתה, מהווה שחיקה נמשכת באמון הבינלאומי בכוונות השלום של תוכניתה הגרעינית, ומהווה דאגה רצינית עבור הקהילה הבינלאומית כולה"

בינואר 2006 הכריזו שרי החוץ של בריטניה, צרפת וגרמניה כי אם איראן תמשיך לפעול בתוכניתה הגרעינית בכיוון הנוכחי "עלולים מרכז אסיה והמזרח התיכון, האזורים ההפכפכים ביותר בעולם, להיות בלתי יציבים במידה רבה."

אפילו באוסטרליה הביע שר החוץ, אלכסנדר דאונר (Downer), את חששו מתוכנית הגרעין האיראנית. "אנו מאד מודאגים מהתפתחות זאת", הדגיש בהתייחסו ב- 10 בינואר להחלטת איראן לחדש את הפעילות הגרעינית, שהוקפאה קודם לכן.

כוונותיה הגרעיניות של איראן מסבות דאגה רבה גם למדינות המזרח התיכון הערביות, ומנהיגיהן מביעים על החשש מפני התפתחותו של מירוץ חימוש גרעיני באזור, אם אכן תצטייד איראן בנשק גרעיני. "איננו רוצים מירוץ חימוש גרעיני באזור. אנחנו מאד מודאגים וחוששים", הבהיר המזכיר הכללי של איחוד מדינות המפרץ הפרסי [Gulf Cooperation Council (GCC)], עבדול רחמן אל-עטיה, בתום פגישתם, באמצע דצמבר 2005, של ששת ראשי המדינות המשתתפות באיחוד. "אני חושב שזה הזמן להסכם שיוביל לאזור המפרץ הפרסי נקי מנשק גרעיני".

*

כוונתו של מאמר זה לבחון את התזה המרכזית הניצבת בדבריהם של המזהירים מפני הסכנה הקיומית הגלומה באיראן גרעינית. האם נשק גרעיני בידי המשטר האיראני אכן מהווה איום כה רציני על בטחונה של ישראל ועל בטחונו של העולם החופשי?

על מנת להבין את השלכותיה של ההצטיידות האיראנית בנשק גרעיני עלינו לנסות ולבחון את מניעיה של איראן בפיתוח תוכניתה הגרעינית, את האינטרסים שבכוונתה לממש באמצעות נשק גרעיני ואת כוונתיה האסטרטגיות העתידיות.

ייבחנו גם מאמצי הקהילה הבינלאומית לעצור את התכנית האיראנית, ניסיונות המשא ומתן עם השלטון בטהרן ותרגילי ההתחמקות של איראן. ינותחו ההשפעות האזוריות האפשריות של הצטיידות איראנית בגרעין. האם איראן גרעינית תבשר תהליך התגרענות של מדינות נוספות במזרח התיכון?

יוצגו האופציות הניצבות בפני ישראל כתגובה לאיראן גרעינית, וייבחנו יתרונותיה וחסרונותיה של כל אחת מהן.

תוכנית הגרעין האיראנית

ראשיתה של תוכנית הגרעין של איראן עוד בימי השאה, ב- 1957. בשנה זו נחתם עם ארה"ב הסכם לשיתוף פעולה בתחום האנרגיה הגרעינית. ב- 1976 הקימה ארה"ב כור גרעיני באיראן. היה זה כור מחקר תרמי מדגם "טריגה" (Triga), בעוצמה של 5 מגהוואט.

ב- 1970 אישררה איראן את האמנה למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני(NPT) , אך כבר במועד זה היה ברור כי בכוונת השאה לבדוק את האפשרות לפתח נשק גרעיני. ב- 1974 הקים השאה את "הארגון לאנרגיה אטומית של איראן", שגיבש תוכנית שאפתנית למדי להפקת אנרגיה גרעינית. על פי התוכניות שגובשו אמורים היו להיבנות יותר מ- 20 כורי כוח, שהספקם המשותף כ- 23,000 מגהוואט חשמל. בנייתם היתה אמורה להתבצע עד ל- 1994. ארה"ב ניתקה את מגעיה עם איראן, להקמת כורי הכוח, ב- 1977 בעקבות הדגש שהחל הממשל האמריקאי לשים על מניעת תפוצת נשק גרעיני.

יש לציין כי במסגרת התוכנית להפקת אנרגיה, ובמקביל לה, פעלו המדענים האיראנים לפיתוח תוכנית שתאפשר להם לייצר את מעגל הדלק הגרעיני המלא באופן עצמאי. השאה אף חתם הסכם לשיתוף פעולה עם הקונצרן להעשרת אורניום "יורודיפ" (Eurodif), לפיו תרכוש איראן 10% מהאורניום המועשר שיפיק הקונצרן. כמו כן רכשה איראן 15% ממניות מכרות האורניום RTZ בנמיביה ואף ניהלה משא ומתן לרכישת 25% ממניות מפעל ההעשרה "קורדיפ" הצרפתי. ב- 1976 חתמה איראן הסכם עם דרום אפריקה לרכישה שנתית של כ- 1000 טון אורניום מרוכז, הידוע בכינוי "עוגה צהובה". לא ברור כמה מהאורניום קיבלה איראן עד ל- 1984, שאז קיבלה דרום אפריקה על עצמה את הגבלות הייצוא על חומרים גרעיניים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (IAEA) .

בעת עליית המשטר האסלאמי, בפברואר 1979, עמדה התוכנית האיראנית להפקת אנרגיה גרעינית בשלבי היישום הראשונים שלה. שני הכורים בבושהאר לא הושלמו, והעבודות הופסקו עם נפילת שלטון השאה. שני כורים אלה הופצצו על ידי חיל האוויר העירקי שבע פעמים בין מארס 1984 ויולי 1988, ונגרם להם נזק ניכר. הפרוייקט הגרעיני נעצר כמעט לגמרי, ומספר המדענים העובדים בו צנח מ- 4500 לכ- 800.

המלחמה בעירק, ובעיקר המידע בדבר נסיונותיה, והצלחותיה, של עירק לפתח נשק להשמדה המונית הובילו את המשטר האיראני לחדש את תוכנית הגרעין. ב- 1984 חודש פרויקט הגרעין, עם הגדלת ההקצבה ל"ארגון לאנרגיה אטומית", ועם הכנת תוכנית החומש, שקבעה השגת חמש מטרות:

1. השגת גישה למידע ולטכנלוגיה מתקדמים בתחום הגרעין. בעיקר היתה הכוונה לטכנולוגיות של תכנון ובניית כורים ובניית מעגל הדלק.

2. אספקת שירותים גרעיניים לתחומי התעשיה, החקלאות והרפואה.

3. אספקת חומרי הגלם הדרושים למעגל הגרעיני בתוך איראן.

4. אבטחת האוכלוסייה והסביבה מפני פגיעה רדיואקטיבית.

5. שימשו באנרגיה גרעינית כדי למלא חלק מצורכי האנרגיה של איראן.

דחיפה רצינית קיבלה התוכנית האיראנית עם חתימת ההסכם לשיתוף פעולה עם בריה"מ, ב- 1989. כעבור כמה שנים תהיה זו רוסיה שתמשיך את עבודות הבנייה בכור בבושהר.

בשנים 1986 ו- 1987 ביקר באיראן "אבי פצצת האטום הפקיסטנית", ד"ר עבדל קאדיר חאן, שלימים נחשף כמי שעמד בראש רשת בינלאומית להברחת חומרים, ציוד וטכנולוגיה גרעיניים. ב- 1987 נחתם הסכם לשיתוף פעולה טכני בתחום הגרעין בין איראן לפקיסטן. ב- 1991 נחתם בין שתי המדינות הסכם נוסף במסגרתו סיפקה פקיסטן לאיראן ידע בהעשרת אורניום.

תחילת עשור שנות התשעים של המאה העשרים ציין שתי התפתחויות חשובות. האחת, נעלם האיום שהיה גלום בבריה"מ, בעקבות התפררות האימפריה הסובייטית. השניה, עליית האיום האמריקאי. מלחמת המפרץ הראשונה (1991) גרמה להחרפת האיומים על איראן, על פי תפיסתם של קובעי המדיניות בטהרן. התבוסה של עירק מול כוחות הקואליציה התקבלה אמנם בברכה באיראן, אך גילויי פקחי האו"ם, לפיהם היתה עירק קרובה למדי להשלמת פיתוח נשקה הגרעיני, הגבירו את החשש מחזרתו של סאדם לפרוייקט הגרעיני כאשר ארה"ב תקל מעליו את הלחץ הצבאי. כמו-כן הפעולה הצבאית האמריקאית בעירק הבהירה לאיראן כי הממשל האמריקאי אינו מהסס להפעיל את כוחו הצבאי המסיבי גם באזורים מרוחקים, מול מדינות שאינן מקבלות את תכתיביו. על פי התפיסה האיראנית, שהחלה להתגבש לאחר מלחמת המפרץ, רק נשק גרעיני בידיה של איראן עשוי להרתיע את "השטן הגדול" ביולי 1998 הסביר שר ההגנה האיראני, עלי שמחנאי, כי "המטרה העיקרית של מדיניות ההגנה של הרפובליקה האסלאמית של איראן היא לחזק את יכולת ההרתעה שלה". הדאגה באיראן גברה לאחר שהנשיא האמריקאי, ג'ורג' וו. בוש, הכליל את איראן ב"ציר הרשע", בתחילת 2002.

באיראן עקבו בדאגה רבה אחר ההתקרבות של מדינות ערביות, ובהן מצרים, ירדן וערב הסעודית, לארה"ב, וראו בהידוק הקשרים הבטחוניים בין תורכיה וישראל איום של ממש.

סיבה נוספת להאצת הפרויקט הגרעיני היה החשש הגובר מישראל. הפוטנציאל הגרעיני של ישראל מהווה עבור איראן קריאת תיגר אסטרטגית ותרבותית. "אם למשטר הציוני יש הזכות להחזיק בנשק גרעיני", הכריז סגן נשיא איראן, האיהתולה עטאללה הארג'ני, באוקובר 1991, "אזי גם לכל המדינות המוסלמיות ישנה אותה זכות".

לכך נוסף חשש מתקיפה ישראלית של מתקני הגרעין האיראניים. כך, בתהליך של היזון הדדי גרמו הצהרותיהם הלוחמניות של בכירי השלטון בישראל להכרה האיראנית בצורך להאיץ את פרוייקט הגרעין, ופעולות איראניות אלה הובילו, כצפוי, להחרפת ההתבטאויות מישראל.

הצהרותיהם של הרמטכ"ל, שאול מופז, ושר הבטחון, יצחק רבין, בשנים 1997- 1998, על האפשרות שישראל תתקוף את מתקניה הגרעיניים של איראן, רק חידדו בטהרן את החשש מפני פעולה צבאית ישראלית. לאלה נוסף רכש מטוסי F- 15I, שלווה בהצהרת כוונות על ידי בכירים ישראלים, במערכת הבטחון ובמערכת הפוליטית, לפיה נרכשו המטוסים על מנת להעניק לישראל "זרוע ארוכה", היכולה להגיע עד לאיראן.

הניסויים הגרעיניים שביצעה פקיסטן במאי 1998 שימשו את מצדדי האצת פיתוח הגרעין באיראן על מנת לקדם את עניינם. לא ייתכן, קבעו, שאיראן תישאר מאחור בתחום הגרעיני, ועליה לשמש מודל לחיקוי עבור העולם המוסלמי כולו. ההנהגה האיראנית החלה לראות בנשק הגרעיני את האמצעי להוכחת עוצמתה וחשיבותה של איראן, גם כנושאת דגל המהפכה האסלאמית וגם כגורם חשוב, שיש להתחשב בו, במערכת הבינלאומית.

האיראנים, שהמשיכו את חברותם ב- NPT, הטעו לאורך שנים את פקחי IAEA, וחלק מהתרמית התגלה באוגוסט 2002, לאחר שגולים איראניים הצביעו על קיומם של שני אתרי גרעין שהאיראנים לא דיווחו עליהם. היו אלה המפעל להעשרת אורניום בנתאנז ומפעל למים כבדים באראק.

במקביל להתקדמות הפיתוח בתוכנית הגרעין שלה, שקדה איראן גם על פיתוח טילים בליסטיים לטווחים בינוניים. התוצאה של פיתוח זה, שככל הנראה נעזר ברוסיה ובצפון קוריאה, הוא הטיל שיהאב- 3 בעל הטווח של כ- 1300 ק"מ. טיל זה מכסה כל נקודה בישראל. לטענת הנשיא לשעבר רפסאנג'ני הצליחו האיראנים לפתח דגם מתקדם יותר של השיהאב, שטווחו הוא 2000 ק"מ.

פעילותה של IAEAבאיראן, המוכתבת במידה רבה על ידי המנכ"ל שלה, מוחמד אל ברדעאי, מצטיינת בעיקר בסלחנות ובחוסר רצון בולט להעמיד את איראן בפני קביעות נחרצות. בדו"חות התקופתיים שמפיק ברדעאי הוא נמנע מלהצהיר על כך שאיראן מנסה לפתח נשק גרעיני. הוא מציין, אמנם, שאיראן הטעתה את הסוכנות לא פעם, אך אין הוא מסיק מכך שתוכנית הגרעין האיראנית מכוונת להשגת נשק גרעיני. בכך הולך ברדעאי בעקבות קודמו, האנס בליקס, אשר נמנע מלהצהיר על כוונותיה הגרעיניות של עירק, וערב מלחמת המפרץ הראשונה אף הפיק דו"ח המציין את עירק לטובה על עמידתה בתנאי ה- NPT.

רק בשלהי 2005 שינה ברדעאי מעט את עמדתו, וקבע כי : "אם טהרן אכן תחדש את פעילות העשרת האוראניום בכורים נוספים שלה, כפי שהיא מאיימת לעשות – ייקחו לה חודשים בודדים כדי לייצר פצצה".

*

בשלוש השנים האחרונות נעשו נסיונות לא מעטים על ידי הקהילה הבינלאומית לשכנע את איראן להפסיק את פעילותה הגרעינית העלולה להוביל לפיתוח נשק גרעיני. בשלב זה לא עלו הנסיונות יפה. איראן המשיכה להתל בנציגי מדינות אירופה עמם ניהלה מו"מ ובאנשיה של IAEA.

בפברואר 2003, לאחר שצילומי לווין אישרו את קיומם של אתרי הגרעין בנתאנז ובאראק, יצא ברדעאי ועמו קבוצת פקחים לביקור באיראן. כעבור ארבעה חודשים האשים ברדעאי את איראן שהעלימה מידע מהסוכנות שלו, ודחק במנהיגי איראן לחתום על הסכמתם לבדיקות מקיפות יותר במתקני הגרעין של ארצם. באוגוסט 2003 התגלו עקבות של אורניום מועשר בנתאנז. האיראנים טענו כי אלה נותרו בציוד אותו רכשו בחו"ל.

באוקטובר 2003, לאחר פגישות עם שרי החוץ של בריטניה, צרפת וגרמניה הודיעה איראן על הפסקת העשרת האורניום ועל הסכמתה לחתום על "הפרוטוקול הנוסף", במסגרת NPT, המאפשר לפקחי ה- IAEA לקיים בדיקות מקיפות יותר. למרות זאת, נראה כי בפועל המשיכו האיראנים בהעשרת האורניום. בנובמבר 2003 הכריז ברדעאי כי "אין הוכחות" שאיראן מפתחת נשק גרעיני.

במארס 2004 הודיעה איראן כי ב- 1 ביוני תחשוף את כל פרטי תוכניתה הגרעינית בפני IAEA. ביוני מבקרת IAEA את איראן על ניסיונה לייבא מגנטים עבור הצנטרפוגות שלה, ועל כך שלא שיתפה פעולה באופן מלא עם פקחי הסוכנות.

בספטמבר 2004 הצביע שר החוץ האמריקאי, קולין פאואל, על הסכנה הגלומה באיראן גרעינית, וקרא להטיל עליה סנקציות באמצעות מועצת הבטחון של האו"ם. הקריאה לא נענתה. כתגובה הודיעה איראן כי היא מחדשת בהיקף מלא את ההמרה של עופרת אורניום לגז.

בנובמבר 2004 הודיעה איראן שוב, בעקבות שיחות עם שלוש המדינות האירופיות (בריטניה, צרפת וגרמניה – EU- 3 ) כי היא משעה זמנית את העשרת האורניום. באפריל 2005 הודיעה איראן כי היא מחדשת את המרת האורניום באיספאהן. בתגובה הודיעו ה-EU- 3 כי הדבר ישים קץ למו"מ עם איראן בנושאים כלכליים. איראן הודיעה כי היא מוכנה, במקרה זה, להמתין עד שתוגש לה הצעה מפורטת מהאירופים בסוף יולי. באוגוסט נבחר מחמוד אחמדינג'אד לנשיא איראן. מיד לאחר מכן יצאה הודעה על כך שחידוש תהליך העשרת האורניום הוא "בלתי הפיך", והבהרה לפיה הצעת האירופים אינה מקובלת על איראן. ההנהגה האיראנית ממנה את עלי לאריג'אני, הידוע כבעל קו נוקשה, כאחראי על המו"מ עם האירופים בנושא הגרעיני. בספטמבר 2005, בנאום בפני העצרת הכללית של האו"ם, הכריז אחמדינג'אד כי לארצו יש את "הזכות שלא ניתן לשלול ממנה" לייצר דלק גרעיני. בישיבת מועצת הנגידים של IAEA מתקבלת החלטה להעביר את הנושא האיראני למועצת הביטחון של האו"ם במועד מאוחר יותר.

ב- 10 בינואר 2006 הסירו האיראנים, בצעד הפגנתי, את המנעולים שהציבה IAEA במתקני הגרעין האיראניים והודיעו על חידוש הפעילות הגרעינית. למחרת נפגשו שרי החוץ של ה- EU- 3 בברלין והחליטו לקרוא לפגישת חירום של IAEA על מנת להצביע על העברת הנושא האיראני למועצת הבטחון. ארה"ב תמכה, כמובן, בצעד זה.

"אם יועבר הנושא האיראני למועצת הבטחון", הכריז שר החוץ האיראני, מנוצ'ר מותאקי, בתגובה, "יאבדו מדינות אירופה את האמצעים הנוכחיים לפתור את הסוגיה הגרעינית." מותאקי איזכר בדבריו את החלטת המג'ליס (הפרלמנט) האיראני, מנובמבר 2005, המחייבת את הממשלה האיראנית להפסיק את כל הצעדים בוני האמון שהיא נוקטת, אם יובא הנושא למועצת הבטחון.

שרת החוץ האמריקאית, קונדוליזה רייס, אמרה בתגובה לחידוש הפעילות הגרעינית על ידי איראן כי איראן "ניפצה את הבסיס למשא ומתן ובחרה בדרך של עימות עם הקהילה הבינלאומית".

חששם של האירופים והאמריקאים הוא, הטלת וטו במועצת הבטחון על החלטה להטלת סנקציות על איראן, על ידי רוסיה וסין, או על ידי אחת מהן.

רוסיה, המעורבת בפרויקט הגרעיני האיראני, גם בפעולות הבנייה של הכור בבושהר וגם באספקת חומרים וציוד, הציעה העצת פשרה לאיראן, לפיה פעולות העשרת האורניום של איראן יתבצעו בשטחה של רוסיה. כך יופסק הלחץ הבינלאומי על איראן, בעוד זו תוכל לעמוד מאחורי הצהרותיה שאין בכוותנה לפתח נשק גרעיני. איראן, בשלב זה דוחה את ההצעה הרוסית.

ב- 3 בפברואר 2006 החליטה בוינה מועצת הנגידים של IAEA להעביר את נושא הגרעין האיראני למועצת הבטחון. ההחלטה התקבלה ברוב של 3- 27, עם חמש מדינות שנמנעו. שלוש המדינות שהתנגדו להחלטה הן סוריה, ונצואלה וקובה. אך, הדיונים במועצת הבטחון יחליטו רק לאחר דיון נוסף ב- IAEA שיתקיים ב- 6 במארס.

החלטת מועצת הנגידים היא, אמנם, נצחון של הקו התומך במאמצים הדיפלומטיים אך ייתכן שיהיה זה "נצחון פירוס". זאת משום שעדיין קיים החשש של הטלת וטו, על ידי רוסיה או סין, על החלטת מועצת הבטחון להטיל סנקציות על איראן. במקרה כזה יחזור המאמץ לעצור את התוכנית האיראנית לנקודת ההתחלה, אך בינתיים ירוויחו האיראנים זמן יקר.

ייתכן גם מצב בו אכן יוטלו סנקציות, וההחלטה הזאת תעניק לאיראנים לגיטימציה, מנקודת מבטם, להפסיק ולשתף פעולה עם IAEA, כפי שכבר הבהירו לאחר קבלת ההחלטה בוינה. קשה גם להעריך את יעילות הסנקציות, וייתכן שבסופו של דבר הן לא יגרמו לאיראן להפסיק את תוכניות הפיתוח שלהם.

*

אחת הסוגיות הבעייתיות בהתייחסות ובטיפול בנושא הגרעין האיראני היא לוח הזמנים הצפוי של תוכנית פיתוח הנשק האיראני. מתברר כי לארגוני הביון במערב אין די מידע שיאפשר להם להעריך בצורה מוסמכת את הסטטוס שבו נמצאת תוכנית הגרעין האיראנית, ואת מועד סיום פיתוחו של הנשק הגרעיני. אגף המודיעין של צה"ל טוען כבר מתחילת שנות התשעים כי בתוך כחמש שנים יהיה בידי איראן נשק גרעיני. מאז חלפו עשור וחצי ועדיין לא הושלם פיתוח הנשק באיראן. הערכותיה של קהילת המודיעין המודיעין האמריקאית שונות, ועל פי אלה יחלוף עוד כעשור עד שאיראן תשלים את פיתוח הפצצה.

להערכות המודיעין באשר למועד הצטיידות איראן בנשק גרעיני יש כמובן חשיבות מרובה באשר למדיניות שיש לנקוט מולה. לפיכך קיים ויכוח בין קובעי המדיניות בישראל ובארה"ב באשר לדחיפות של הפעילות מול איראן. בעוד הישראלים מדגישים את הזמן הקצר העומד לרשות מי שמבקש למנוע מאיראן נשק גרעיני, נוטים האמריקאים להדגיש דווקא את העובדה שעדיין נותר לא מעט זמן לפעולות שונות, כולל פעילות דיפלומטית.

לאחרונה החל המודיעין הישראלי לעשות שימוש גובר בהערכותיו במונח אחר, "נקודת האל-חזור". הכוונה היא לנקודת הזמן בו תרכשו איראן את כל הידע והטכנולוגיה שיאפשרו לה להשלים את פיתוח הנשק הגרעיני ללא סיוע חיצוני. ב- 30 בנובמבר 2005 הופיע ראש אמ"ן, האלוף אהרן זאבי-פרקש, בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת והדגיש כי "אם עד סוף מארס 2006 לא תצליח הקהילה הבינ"ל לבלום בדרכים מדיניות את המאמץ האיראני לייצר פצצה גרעינית, לא יהיה יותר טעם בפעילות מדינית וניתן יהיה לומר שניסיונות הסיכול הבינלאומיים נכשלו". בנוסף ציין ראש אמ"ן, כי סיכול המאמץ האיראני בדרכים מדיניות יהיה בסכנה כשאיראן תיכנס לשלב העשרת האורניום, "שלב האל-חזור". אך נראה כי הבעיה בהערכות מודיעיניות אלה שהן גמישות למדי, ודומה כי לא פעם הן מוצגות כחלק ממאמץ הסברתי של ישראל, וכנסיון להאיץ בקהילה הבינלאומית לפעול בצורה נמרצת יותר מול איראן. כך, למשל, בדיוק שנתיים לפני הופעתו של ראש אמ"ן בכנסת הצהיר שר הבטחון, שאול מופז, כי "במהלך 2004 תעבור איראן את נקודת האל-חזור".

*

איראן תחת המשטר האסלאמי נוקטת בעמדות קיצוניות כלפי ישראל, עד כדי שלילת זכות קיומה. העוינות לישראל נעוצה בתפיסות אידיאולוגיות-דתיות, והסכסוך אתה הוא תמצית המאבק של העולם המוסלמי, אותו מתיימרים לייצג האייטולות בטהרן. עבור המשטר האיראני הנוכחי, בהתבסס על התפיסות שגיבש האייטולה חומייני, קיומה של ישראל גורם לעוול בשלושה מישורים:

א. פגיעה בזכויותיהם הלגיטימיות של הפלשתינאים

ב. דיכוי המוסלמים תחת שלטון ישראל

ג. שליטת הישראלים, הכופרים, על אדמות קדושות לאסלאם

לאלה נוספו כמובן "חטאי" העבר של ישראל, שהיתה בעלת ברית של השאה, ששלטונו נתפס על ידי חכמי הדת האיראניים כרע בהתגלמותו. לישראל היה גם קשר הדוק למשטרה החשאית הידועה לשמצה של שלטון השאה, הסוואק, שעסק בדיכוי האסלאם במדינה.

קשריה הקרובים של ישראל עם ארה"ב, העניקו לה בטהרן את הכינוי "השטן הקטן", זה המתחבר לארה"ב "השטן הגדול". בעיני המשטר האיראני ישראל היא מכשיר קולוניאלי של המערב, ושאיפתה להתפשט במזרח התיכון, ולהגיע אפילו עד לגבולה של איראן. כפי שהסביר נשיא איראן לשעבר רפסנג'אני: "המטרה היא לשתול מכשיר באזור שיחליף את הקולוניאליזם הישן, אך יבצע את משימותיו בתחפושת שונה. והאזור המדובר שוכן בין הנילוס לבין הפרת, כלומר מתעלת סואץ ועד המפרץ הפרסי". חמנאי, המנהיג הנוכחי של איראן, שולל את זכות קיומה של ישראל כמדינה, ואת עצם היותה של האומה הישראלית ישות לאומית.

המשטר האיראני מעורב בפעילות טרור נגד מטרות בישראל ונגד מטרות יהודיות בעולם. באמצעות שליטתו בארגון החיזבאללה מנסה המשטר האיראני לכונן כוח צבאי בעל יכולת פגיעה בישראל מגבולה הצפוני.

בהתייחס לתוכנית הגרעין, הרי שבמקביל להכחשת כל כוונה לפתח נשק גרעיני, טוענים, כאמור, בכירי המשטר כי יש הצדקה למדינות העולם המוסלמי לפתח נשק כזה כמשקל נגד לכוח הגרעיני של ישראל. התבטאות חריגה בנושא זה היתה לנשיא לשעבר רפסנג'אני בדצמבר 2001. "אם יום אחד יצטייד העולם המוסלמי בכלי נשק דוגמת אלה מצויים בידי ישראל כיום, האסטרטגיה של האימפריאליסטים תגיע למבוי סתום. משום שאפילו הפעלת פצצה גרעינית אחת בישראל תשמיד הכל, בעוד פצצה כזאת תגרום רק נזק לעולם המוסלמי". בישראל פירשו את דבריו אלה של רפסנג'אני כאיום איראני לתקוף אותה בנשק גרעיני.

נשיאה החדש של איראן, מחמוד אחמדניג'אד, החריף את המצב המתוח ממילא בין שתי המדינות בשורה של הצהרות קיצוניות. באוקטובר 2005, זמן קצר לאחר שנבחר לתפקיד הנשיא, בדברו בטהרן בפני באי הכנס "עולם בלי ציונות", הצהיר אחמדינג'אד כי "כמו שאמר האימאם [האייתולה חומייני], ישראל חייבת להמחק מן המפה"

בדצמבר 2005 אמר אחמדינג'אד במסיבת עתונאים בתום כינוס 'ארגון הועידה האסלאמית' (OIC), במכה, ערב הסעודית, כי "אם גרמניה ואוסטריה חשות אחריות על שואת היהודים, עליהן לוותר על שטחן לטובת ישראל...אתם דיכאתם אותם, אז תנו חלק מאירופה למשטר הציוני כך שיוכל לכונן כל ממשלה שירצה". ובהמשך, "כמה מדינות אירופאיות מתעקשות לומר שהיטלר שרף בכבשנים מיליונים של יהודים עשוקים. עד כדי כך הן מתעקשות על הסוגיה הזו שאם מישהו יוכיח את ההיפך הן מרשיעות אותו ומשליכות אותו לכלא. למרות שאנו איננו מקבלים את הטענה הזו [בדבר השמדת יהודי אירופה], אבל נניח שהיא נכונה, אנו שואלים את האירופאים: אם הרג יהודים עשוקים על ידי היטלר [מצדיק] את תמיכתם במשטר שכובש את ירושלים?... תנו בבקשה חלק מאירופה וגם אנו נתמוך בכך..."

התגובות בישראל ובעולם להצהרותיו של נשיא איראן היו נחרצות והעלו שוב לסדר היום של הקהילה הבינלאומית את סוגיית הגרעין האיראנית.

"נשק גרעיני בידי איראן יקרב אותה להגשמת מטרתה לחסל את מדינת ישראל", הבהיר נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, בתום פגישה עם קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, ב- 13 בינואר 2006. "נשיא איראן כבר אמר שהשמדתה של ישראל היא חלק חשוב מהאג'נדה שלו, וזה פשוט בלתי מתקבל על הדעת", הוסיף בוש.

בישראל העלו דבריו של אחמדינג'אד שוב לדיון ציבורי את האופציה הצבאית של תקיפת אתרי הגרעין באיראן. בעיני לא מעטים ממערכת הבטחון היו הצהרותיו של נשיא איראן בבחינת הוכחה ניצחת לסכנה הקיומית הגלומה באיראן גרעינית והכרה בכך שלא יהיה מנוס מלפעול נגדה, גם אם הדבר ייעשה על ידי ישראל בעצמה. גישה כזאת הוצגה, למשל, על ידי האלוף (מיל') עמוס גלעד, ראש האגף המדיני-בטחוני במשרד הבטחון, כפי שצוטט על ידי סוכנות הידיעות "רויטרס".

אחד החששות הגדולים מהשפעת הצטיידותה של איראן בנשק גרעיני הוא האפשרות שהדבר יוביל לתהליך תפוצת נשק גרעיני של שכנותיה באזור. על כיוון התפתחות מדאיג זה הצביע לא מכבר הנרי קיסינג'ר, בעבר שר החוץ האמריקאי ומומחה לסוגיות גרעיניות: "היבט נוסף: במקרה שיהיה לה נשק גרעיני יתחזק ביטחונה העצמי והיא תגביר את עמדתה החתרנית-מהפכנית, שמיועדת להרחיב את השפעתה בכמה מעגלים קרובים, כמו המפרץ הפרסי, וגם רחוקים יותר. אבל גל ההדף החזק ביותר, הסכנה הגדולה ביותר, הוא שנשק גרעיני בידי איראן יפתח את הסכרים לתפוצת נשק גרעיני לעוד מדינות. הוא יחולל תהליך שרשרת. מצרים, עם יומרות אזוריות, תתקשה להשלים עם המצב. לא ברור כיצד תנהג במקרה כזה אלג'יר, שיש לה יכולת גרעינית מסוימת. ובעיקר ערב הסעודית תוטרד מאוד מהמצב החדש, שיהווה עבורה זרז לבחינת האפשרויות העומדות לרושתה. בעבר הלא רחוק התפרסמו ידיעות כי סעודיה התעניינה בנושא".

בנוסף לחשש שמדינות אלה יפנו לכיוון הגרעיני, אפשר שגם המשטר בתורכיה יגיע למסקנה כי איראן גרעינית היא איום המחייב גם את התורכים לפתח נשק גרעיני.

*

היערכות ישראל מול איראן גרעינית

הצטיידותה של איראן בנשק גרעיני תחייב שינוי מהותי במדיניות הבטחון הלאומי של ישראל. אל איום גרעיני מצידה של מדינה עויינת צריך להתייחס כאל איום קיומי, וככזה הוא מצריך היערכות שונה מצידה של ישראל, גם במישור המבצעי ולא פחות במישור החשיבתי. בחינת האופציות העומדות בפני ישראל מגלה כי הרשימה כוללת שבע אלטרנטיבות:

1. פעולה צבאית

2. דבקות במדיניות הקיימת (עמימות)

3. התבססות על ההגנה הגלומה במטריה גרעינית אמריקאית

4. משא ומתן עם איראן על פירוק חימוש והסדרי פיקוח

5. הגנה פסיבית

6. הגנה אקטיבית

7. הרתעה גרעינית גלויה

ניתן, כמובן, לבחור באופציה אחת כבסיס למדיניות הישראלית, או לשלב בין שתי אופציות ויותר.

1. פעולה צבאית

הכוונה של התומכים באופציה הצבאית היא ביצוע מכת מנע. כלומר תקיפת אתרי תוכנית הגרעין האיראניים עוד לפני שיסתיים תהליך פיתוח הנשק הגרעיני. המודל, עליו מצביעים תומכי הפעולה הצבאית הוא תקיפת הכור העירקי, אוסירק, ב- 1981. לדבריהם, בדיוק כשם שהשמדת הכור ליד בגדד עצרה את תוכנית הגרעין העירקית לזמן ממושך, כך בדיוק יש לפעול גם במקרה האיראני.

אולם, ההבדל בין המקרה העירקי למקרה האיראני הוא גדול. האיראנים למדו את לקח תקיפת חיל האוויר בבגדד ופיזרו את מאמצי הפיתוח של הנשק הגרעיני באתרים רבים ברחבי מדינתם. שלא כמו במקרה העירקי, בו רוכז המאמץ הפיתוחי כולו בכור אחד ויחיד, הרי שהאיראנים החליטו לגוון את אפיקי הפיתוח הגרעיני. הם פנו לפעילות העשרת אורניום באמצעות צנטריפוגות במתקן שהוקם בחשאי בנתאנז. הם הקימו מפעל לייצור מים כבדים באראק, ובנו מעבדות חשאיות ב"מרכז למחקר גרעיני" בפרוור של טהרן במסווה של מפעל לייצור שעונים. חלק ניכר ממתקנים אלה נמצאים מתחת לקרקע, מוגנים היטב מפני תקיפה מן האוויר.

אחד המכשולים הניצבים בפני פעולה צבאית מול אתרי הגרעין האיראניים הוא מחסור במידע מודיעיני. לא ברור האם בידי המודיעין הישראלי מידע על כל אתרי הגרעין שבאיראן. כזכור, שני אתרים חשובים, בנתאנז ובאראק לא היו ידועים למודיעין המערבי וגילויים התרחש תודות למידע שמסרו גולים איראניים.

מכשול נוסף הוא המיגון של אתרי הגרעין. חלק מהם, וקרוב לוודאי שהקריטיים שבהם, נמצא בעומק רב מתחת לפני השטח, ולכן לא ניתן יהיה להשמידם באמצעות הפצצה מן האוויר. גם שימוש בפצצות שנרכשו בארה"ב, המכונות "מכסחי הבונקרים" לא יועיל מול מטרות הקבורות בעומק רב. על פי דיווחים זרים רכשה ישראל 500 פצצות כאלה, המכונות BLU- 113, והשלימה את ההצטיידות בהן ביוני 2005. כלומר, גם פגיעה מוצלחת בכור בבושהאר ובעוד אתרים עשויה רק לדחות את מועד פיתוח הפצצה לפרק זמן לא ארוך.

מול המכשולים האלה במימוש האופציה הצבאית יש לשקול את המחיר שישראל עלולה לשלם עבור פעולה צבאית. ראשית, מחיר מדיני. תקיפתה של מדינה ריבונית אשר לא הכריזה מלחמה על ישראל, ומבלי שזו פתחה בפעולות מלחמתיות, עלולה להוביל ללחץ בינלאומי על ישראל ואפילו להפעלת סנקציות שונות. אך תוצאה שלילית יותר עלולה להיות הפסקה מוחלטת של הלחץ שמפעילה הקהילה הבינלאומית על איראן בנושא תוכניתה הגרעינית. בתחום אחר, עלול המחיר להיות בדמות הסלמה בפעילות הצבאית נגד ישראל. לאיראנים תהיה עילה מוצדקת לתקוף מטרות בישראל באמצעות טיליה הבליסטיים. ואכן, לאחרונה החלו בכירי המשטר האיראני לאיים בתקיפה בליסטית על ישראל אם איראן תותקף. בנוסף, סביר להניח כי תגובתה של איראן תבוא גם בדמות הגברת פעילות הטרור נגד מטרות ישראליות ומטרות יהודיות ברחבי העולם..

תחום נוסף בו עלולה איראן להגיב ולגבות מישראל מחיר כבד הוא באמצעות החיזבאללה. בידי הארגון השיעי שאנשיו פרוסים בדרום לבנון יותר מעשרת אלפים קטיושות ורקטות לטווחים שונים, כולל כאלו המסוגלות לפגוע במטרות באזור חדרה. פעולה צבאית ישראלית באיראן תעניק לגיטימציה לאיראנים להפעיל את החיזבאללה נגד ישראל. נקל לשער מה תהיה השפעת פגיעתן של מאות רקטות במטרות בשטח ישראל. כאשר חיל האוויר השמיד את הכור אוסיראק בבגדד ב- 1981 הומצאה "דוקטרינת בגין", שגרסה כי ישראל לא תאפשר לשום מדינה עוינת באזור להצטייד בנשק גרעיני. הבעיה היא, שמה שהיה אפשר לבצע ולהשיג בעירק לפני יותר משני עשורים, כבר אינו אפשרי היום.

ניתוח זה אינו שולל, כמובן, את האפשרות של פעולה צבאית אמריקאית. בידי ארה"ב היכולת לבצע פעולה אווירית תוך שמירת רצף טיסות לזמן ממושך. יכולת זאת, שאין בידי חיל האוויר הישראלי, אמורה לאפשר תקיפות חוזרות ונשנות על אתרים ברחבי איראן, ועל ידי כך להשיג תוצאות טובות יותר מאשר אלה שניתן להשיג באמצעות תקיפה הכוללת רק יעף אחד (שהיא האופציה הצבאית הסבירה שבידי ישראל).

2. דבקות במדיניות הקיימת (עמימות)

אחת האופציות, שהוכיחה עצמה עד עתה, היא התבססות על מדיניות של עמימות גרעינית. הצלחתה של מדיניות זאת בהרתעה מול מדינות ערב היתה מרשימה למדי. כך, במלחמת יום הכיפורים, כאשר במצרים וסוריה תיכננו מלחמה כוללת בעלת יעדים מוגבלים מבחינה טריטוריאלית. ההנחה היא שהיעדים המוגבלים מקורם בחשש מפני תגובה גרעינית ישראלית, אם צבאות מצרים וסוריה יתקרבו אל גבולות הקו הירוק, או יחצו אותם.

נראה כי גם במלחמת המפרץ, ב- 1991, נרתע אדם חוסיין משיגור טילים בעלי ראשים קרביים כימיים מחשש לתגובה גרעינית ישראלית. חיזוק להנחה זאת התקבל בדבריו של הגנרל חסן עלי, חתנו של סדאם, שערק לירדן לאחר המלחמה ההיא. עלי, שהיה אחראי על הנשק הלא קונבנציונלי של צבא עירק, נשאל בתיחקורים שנעשו לו בירדן מדוע לא שוגרו טילים כימיים לעבר ישראל. חששנו מתגובה גרעינית ישראלית, ענה הגנרל העירקי.

אולם, למרות הצלחתה של מדיניות העמימות עד עתה, נראה כי ישראל לא תוכל להמשיך ולהתבסס עליה אם לאיראן יהיה נשק גרעיני. זאת משום שמדיניות העמימות מותירה יותר מדי שטחים אפורים. היריב לא יכול לדעת בוודאות מה הם הקווים האדומים ומתי הוא מסתכן בתגובה גרעינית ישראלית. היות שמחירה של פגיעת נשק גרעיני בישראל הוא בלתי נסבל מבחינתה, חייבת להיות מדיניות הרתעתית שלא תשאיר מקום לאי הבנות. עמימות יכולה להיות מדיניות מוצלחת מול איומים שאינם גרעיניים, משום שגם אם ההרתעה העמומה תיכשל, המחיר שישולם על ידי ישראל יהיה נסבל.

3. התבססות על מטריה גרעינית אמריקאית

הכוונה היא להעניק לישראל מעמד דומה לזה של מדינות נאט"ו, אשר היערכותן ההרתעתית מול יריביהן הגרעיניים היתה מבוססת על המטריה הגרעינית האמריקאית. זאת, בהתבסס על סעיף 5 של אמנת נאט"ו, לפיו התקפה על אחת ממדינות הברית כמוה כהתקפה על כל מדינות הברית.

הבעיה הגלומה באופציה הזאת היא כפולה. ראשית, ארה"ב צריכה להסכים להעניק לישראל מעמד כזה, וכלל לא ברור אם תהיה נכונות למחוייבות כזאת מצד הממשל האמריקאי. שנית, בהתבסס על הנסיון ההסטורי של ישראל בנושא הסתמכות על זרים בהגנה על האינטרסים הבטחוניים שלה, ספק אם תהיה מנהיגות ישראלית שתהיה מוכנה לבסס את מדיניות ההרתעה מול נשק גרעיני על הבטחות אמריקאיות. בישראל לא שוכחים את התחמקות הממשל האמריקאי במאי-יוני 1967 ממימוש הבטחותיו, שניתנו ב- 1957 לאחר נסיגת ישראל מחצי האי סיני, לערוב לשמירת נתיב ים פתוח לשיט ישראלי במיצרי טיראן.

4. משא ומתן עם איראן על הסדרי פיקוח ופירוק חימוש

אופציה זאת היא, כמובן, אטרקטיבית למדי, אך סיכויי הצלחתה אפסיים. כל עוד אין ערוצי הידברות ישירים בין ישראל ואיראן וכל עוד קיימת נחישות איראנית להשלים את פיתוח הנשק הגרעיני, אין כל סיכוי להגיע להסכמה עם השלטון בטהרן על הפסקת הפעילות בתוכנית הגרעין.

העיסוק בהסדרי פיקוח ובוואי על הסכמי פירוק חימוש, הוא לא ריאלי בשלב זה.

5. הגנה פסיבית

הכוונה באופציה זאת היא בניית מקלטים אטומיים לכל האוכלוסיה בישראל, או לרובה. זו גישה לא מציאותית גם בשל העלות העצומה וגם בגלל חוסר הרלוונטיות שלה להיערכות מול איום גרעיני אמיתי. הרי די בכך שמתקפה גרעינית תתבצע בהפתעה על מנת שחלק ניכר מהאוכלוסיה לא יספיק להגיע למקלטים ולכן ייפגע.

רעיון ההגנה הפסיבית היה מרכיב חשוב בחשיבה האסטטגית האמריקאית החל מסוף שנות החמשים ועד אמצע שנות הששים, אך הוא נזנח בשל שיקולים אלה.

6. הגנה אקטיבית

הממסד הבטחוני בישראל כבר קיבל החלטה לאמץ את האופציה הזאת, והוא מבסס אותה על מערכת ההגנה נגד טילים חץ. אם בתחילת הדרך של פיתוח החץ, עדיין היתה הכוונה לפתח את המערכת כתשובה לטילים קונבנציונליים, הרי שהתפיסה השתנתה, ובשנים האחרונות היא קובעת כי ההצדקה העיקרית לפיתוח מערכת החץ היא לצורך התמודדות מול הטילים הגרעיניים שיהיו לאיראן.

בארה"ב מתנהל מזה זמן ממושך דיון ציבורי נוקב בנושא הגנה נגד טילים , ובו מועלים הטיעונים בעד ונגד פיתוחן של מערכות הגנה נגד טילים בליסטיים גרעיניים. ניתן לעשות שימוש בעיקרי הדיון הזה גם לצורך ניתוח האופציה הישראלית לפיתוח ולהצבת מערכת הגנה נגד טילים גרעיניים. ניתוח מפורט של כל הטיעונים בעד ונגד הוא מעבר לגבולות מאמר זה, ולפיכך נתמקד רק בעיקרים הקריטיים הרלוונטיים לניתוח אופציית ההגנה האקטיבית מול איראן גרעינית.

הטיעון המרכזי נגד התבססות על הגנה אקטיבית במקרה של איום טילים גרעינים גובש כבר בשנות הששים של המאה העשרים על ידי שר ההגנה האמריקאי, רוברט מקנאמרה. הוא טען כי הנסיון להגן מול הטילים הסובייטים לא יעיל משום שאף מערכת הגנה לא תספק הגנה הרמטית, ולכן המחיר שתיאלץ ארה"ב לשלם במקרה של מתקפה גרעינית סובייטית יהיה בלתי נסבל. מתוצאות מחקר שביצע הצבא על פי בקשת מקנמארה עלה כי במקרה של מתקפת טילים סובייטית ושימוש במערכות הגנה אמריקאיות יעילות ייהרגו "רק" 40 מיליון אמריקאים. שר ההגנה דחה את תפיסת הממסד הבטחוני האמריקאי, שטען כי זו תוצאה טובה, בהתייחס לאלטרנטיבה שהיא העדר הגנה, שתעלה בחייהם של כ- 200 מיליון אמריקאים.

מקנמארה גיבש תפיסה חדשה, לפיה דווקא המנעות מהצבת מערכות הגנה היא שתיצור יציבות אסטרטגית בין שתי מעצמות העל. הידיעה הברורה של כל צד שיושמד באופן וודאי, גם אם יצליח להפתיע את יריבו במתקפת טילים, היא שתרתיעו מפני שימוש בטיליו. כך הצליח לשכנע שר ההגנה האמריקאי את הסובייטים כי מוטב לוותר בכלל על מערכות הגנה אקטיביות ולבסס את ההיערכות מול טיליו של הצד השני על הרתעה הדדית. כך גובש רעיון ה- MAD (Mutual Assured Destruction) וב- 1972 חתמו שתי המעצמות על AMB TREATY, אמנה הקובעת כי שתיהן מוותרות מרצון על הצבתן של מערכות הגנה אקטיביות נגד טילים. מדיניות זו היתה הבסיס ליציבות האסטרטגית מאז ועד למועד סיומה של המלחמה הקרה.

למרות ההבדלים הרבים בין מערכת היחסים, ההיקפים והתנאים ששררו בין שתי המעצמות בתקופת המלחמה הקרה לבין אזורנו, ניתן לאמץ את עיקרי התפיסה שגיבש מקנמארה ולהשליכם גם על המקרה הישראלי-איראני.

היות שבעבור ישראל מחיר פגיעתו של טיל גרעיני בתל אביב, למשל, הוא בלתי נסבל, מערכת הגנה אקטיווית, דוגמת החץ , יכולה להיות רלוונטית מול איום טילים גרעיניים רק אם תספק הגנה הרמטית. אולם ברור שמן הבחינה הטכנולוגית לא ניתן להבטיח סגירה הרמטית מול ניסיונות חדירה של טילים תוקפים. מומחים הבקיאים בסוגיית ההגנה נגד טילים טוענים כי אם מערכת החץ תגיע לרמת יעילות של 50% ביירוט טילים, יהיה זה הישג טכנולוגי נדיר מסוגו. לפיכך, הניסיון להגן על ישראל באמצעות מערכת הגנה אקטיווית מול טילים גרעיניים עלול להתברר ככשל אסטרטגי חמור.

הרי ברור שבעת מבחן לא יהיו קובעי המדיניות בישראל מוכנים ליטול את הסיכון של חדירת טילים גרעיניים את מערכת ההגנה ופגיעתם בעורף הישראלי. לעומת זאת, מהרגע שבו יהיו טילים גרעיניים בידי האויב יהיה צורך להתייחס אל כל טיל המשוגר לעבר ישראל כאילו הוא טיל גרעיני. במקרה כזה, בהכרח תגובש מדיניות הרתעה ישראלית חדשה מול איום גרעיני, כשימומש. במסגרת מדיניות זו לא ייעשו ניסיונות ליירט את טילי האויב, אלא יובהר לו המחיר הבלתי נסבל שיהיה עליו לשלם על ניסיון לפגוע בישראל פגיעה גרעינית. הרתעה היא הדרך היחידה להתמודד עם איום גרעיני, כפי שהוברר כבר בעבר מניסיונן של שתי מעצמות-העל. במסגרת זו תהפוך, כמובן, מערכת החץ ללא רלוונטית לחלוטין.

יתר על כן, הצבת מערכת הגנה אקטיבית עלולה לפגום בהרתעה הישראלית מול איראן. חלק ניכר מהצלחתה של מדיניות הרתעתית תלוי בדימוי שיש לה בעיני היריב. היא תהיה בעלת סיכויי הצלחה גדולים יותר ככל שהיריב יאמין בנחישות המרתיע לעשות שימוש באמצעיו הצבאיים על מנת להגיב על פגיעה בו. הצבת מערכת החץ מול טילים גרעיניים איראניים תאותת לאיראן מסר שלילי מבחינתה של ישראל. האיתות יאמר בעצם כי בישראל מודעים לקיומם של טילים גרעיניים באיראן, ולכן מנסים ליירטם. כלומר, יש במסר זה מעין מתן לגיטימציה לאיראנים לנסות לשגר את טיליהם, שהרי ישראל מוכנה להשלים עם האפשרות שאכן ישוגרו טילים והיא תעשה מאמצים ליירטם. מסר כזה פוגע בדימוי ההרתעתי של ישראל ובדימוי של מידת הנחישות של ישראל להכות באיראנים בכל מקרה של שימוש בגרעין על ידם.

7. הרתעה גרעינית גלויה

זו האופציה הסבירה והיעילה ביותר שישראל צריכה לאמץ. כשם ששתי מעצמות העל הגיעו להכרה לפיה רק הרתעה גלויה ואמינה של כל צד מול הצד האחר היא שתמנע שימוש כלשהו בנשק גרעיני, כך תיאלץ גם ישראל לאמץ גישה זו.

נראה כי הדרך היעילה ביותר להרתיע את קובעי המדיניות באיראן משימוש בעתיד בנשק גרעיני תהיה הרתעה באמצעותה יובהר להם המחיר אותו יילאצו לשלם אם יחליטו לשגר טילים לעבר ישראל.

לצורך זה תיאלץ ישראל לנטוש את מדיניות העמימות הגרעינית ולעבור להרתעה גלויה, במסגרתה תבהיר את כללי המשחק החדשים מול איראן. ההרתעה הזאת צריכה לכלול הבהרות ברורות לגבי הקוים האדומים שבחצייתם מסתכנים האיראנים בתגובה גרעינית ישראלית. כך, לדוגמה יובהר כי איתור של כל טיל המשוגר מאיראן לכיוון מערב פירושו, מבחינתה של ישראל, שיגור של טיל גרעיני איראני לעברה. במקרה כזה לא ימתיניו בישראל לראות היכן הטיל יפגע והאם הוא מצוייד בראש גרעיני, לא ייעשה כל נסיון ליירטו, אלא באופן אוטומטי תצא לפועל תגובה ישראלית שתכלול פגיעה גרעינית במטרות מרכזיות באיראן, כגון טהרן, טאבריז, קום איספהאן וכיוצא באלה מטרות. הבהרה כזאת תעמיד את האיראנים בפני הצורך להחליט האם פגיעה והרג כמה עשרות אלפים של אזרחי ישראל שווה את תשלום המחיר של הריסתה של המדינה האיראנית המודרנית, החזרתה לימי הביניים ואובדן חיי מיליונים מאזרחיה. ספק אם ישנו אינטרס לאומי איראני המצדיק מחיר כה גבוה, כולל האפשרות לקפד חייהם של אזרחי "השטן הקטן".

בנוסף, יהיה על ישראל להציג גם יכולת מכה שניה אמינה, על מנת לשלול מהאיראנים את המחשבות על האפשרות להפתיע את ישראל במכה גרעינית שתנטרל אותה מכיולת הפגיעה באיראן. בניית יכולת מכה שניה יכולה להתבצע באמצעות טילים בליסטיים הנמצאים במחסות מוגנים, שימנעו את השמדתם גם בעת פגיעה גרעינית בסביבתם ובאמצעות שמירת רצף של טיסות של מטוסים המצויידים בנשק גרעיני, ואשר אינם פגיעים לנשקו הגרעיני של האויב

האפשרות השלישית, והיעילה ביותר, היא באמצעות צוללות המצויידות בטילים גרעינם. באלה אין האוייב יכול לפגוע, וברוב המקרים גם אינו יכול לאתרן. על פי פרסומים זרים החלה כבר ישראל בבניית יכולת המכה השניה באמצעות צוללות מדגם דולפין אותן בונה עבורה מספנה בגרמניה. שלוש צוללות כאלה כבר נמצאות בידי חיל הים הישראלי, ושתיים נוספות הוזמנו לאחרונה בגרמניה.

כמובן שהמהלך הזה, של נטישת העמימות הגרעינית ומעבר להרתעה גרעינית גלויה חייב להיעשות בתיאום ובהכסמת ארה"ב. פעולת ההכנה של הממשל האמריקאי לקראת אפשרות זאת חייבת להתנהל כבר עתה, כחלק מההיערכות לקראת אפשרות שלאיראן יהיה נשק גרעיני.

סוגיה נוספת העולה בהקשר זה היא, מידת הרציונליות של מנהיגי איראן. המתנגדים למעבר להרתעה גרעינית גלויה טוענים בשל אי הרציונליות המאפיינת את ההנהגה האיראנית לא ניתן להרתיעה, ולכן לא ניתן לסמוך על כך שהרתעה גרעינית תמנע מהם שיגור נשק גרעיני לעבר ישראל. הנסיון ההסטורי מלמד שההנהגה האיראנית מתנהגת בצורה רציונלית לגמרי כאשר מדובר באפשרות של תשלום מחיר יקר על שימוש בכוח צבאי. כך, אפילו האייתולה חומייני, המוצג כקיצוני שבקיצונים ואי רציונלי במובהק, נהג ברציונליות מלאה כאשר העירקים החלו לשגר טילים בליסטיים לעבר טהרן ואלה גבו חייהם של אלפי אזרחים איראניים. חומייני שהצהיר קודם לכן כי לא יחתום בשום אופן על הסכם הפסקת אש עם עירק, עד שזו לא תיכנע באופן מוחלט לאיראן, נאלץ להשלים עם המצב החדש שנוצר עם נםילת הטילים בלב הבירה האירית, ולחתום על הסכם הפסקת האש עם סדאם חוסיין. ואם הההנהגה "הקיצונית" וה"לא רציונלית" הזו התנהגה כך כאשר הפגיעה בבירתה היתה בנשק קונבנציונלי, סביר מאד להניח כי איום בפגיעה בה בנשק גרעיני יוביל אותה גם בעתיד להמנע מלעשות שימוש בנשקה הגרעיני.

קרוב לוודאי שלא יהיה מנהיג מדינה, השולט בנשק גרעיני, שיתנהג בצורה לא רציונלית ויהיה מוכן להתאבד ביחד עם מדינתו. מה גם שבמקרה האיראני אין כל מטרה אותה ניתן להשיג באמצעות פגיעה גרעינית בישראל המצדיקה תשלום מחיר כה גבוה.

מכל אלה עולה כי ישראל תצטרך לאמץ את אופציית ההרתעה הגרעינית הגלויה במקרה בו איראן תשלים את פיתוח הנשק הגרעיני ותצטייד בו.