כתב עת למחשבה מדינית חברה ותרבות

מאמר זה מופיע בנתיב  •  שנה  שש  עשרה  •  גיליון 3 (92 ) •  אייר תשס"ג •    מאי 2003

 

מאמרים

זיקת האיסלאם לנאציזם

 

פול איידלברג וְ-וִיל מוריסי

 


פרופ' פול איידלברג לימד שנים רבות בבר-אילן, במחלקה הבינתחומית למדעי החברה. והוא מחברם של ספרים רבים. חבר מערכת נתיב.


ויל מוריסי הוא פרופסור למדע המדינה ב- Hillsdale College ועורך משנה של Interpretation: a Journal of Political Philosophy. ו"מ פרסם מחקרים על שארל דה-גול ועל אנדרה מלרו [Malraux]. חיבור העוסק בחקר הרלטיביזם המוסרי נכתב על ידו יחד עם פרופ' פול איידלברג.


 

הנאצי מצווה לטהר את העולם מטומאת הגזע, ואילו המוסלמי מצווה לטהר את העולם מטומאה דתית

 

ווינסטון צ'רצ'יל הגדיר את "מיין קאמפף" (Mein Kampf): "הקוראן החדש של אמונה ומלחמה". באופן העולה בקנה אחד עם האמור לעיל, הכריז מי שהיה המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני הידוע לשמצה: "יש דמיון ברור בין עקרונות האיסלאם לעקרונות הנאציזם". למרות להיטותם של היטלר ומוחמד להרפתקנות צבאית ולשנאת-יהודים, ניתן לצַפות כי השקפות העולם שלהם תהיינה מנוגדות בתכלית. הבה נבחן זאת.

שנאת היהודים של היטלר מעוגנת בגזענות ובאתאיזם גם יחד, ונובעת מן הביבים של "תורת הגזע" של המאה ה- 19. חילול הקודש המגמתי, החומרנות (למרות אצטלת ה"אידיאליזם" שייחס לעצמו) ובעיקר האלהת "הגזע העליון" של היטלר, חייבים היו לפגוע קשות בכל לומד קוראן. לעומת "תורת הגזע", האיסלאם קורא להמרת דתם של כל "הגזעים" לאיסלאם – אפילו כרוך הדבר בכיבוש. יתרה מזאת, הקפדה על חוקי האיסלאם קובעת מגבלות חמורות על כל עריץ-בכוח. האיסלאם הוא כוללני ומקיף כרוב הדתות, ושואף לבאר ולהסדיר את כל ההיבטים של חיי האדם. ניתן אפוא לטעון כי האיסלאם הוא "טוטליטרי".

מלומדים שונים – ובהם ברנרד לואיס ודניאל פייפס – כופרים בכך. ניתן להסיק כי האיסלאם איננו "טוטליטרי" במובן המודרני, מאחר שהטוטליטריות המודרנית כורכת את כוחה של המדינה, המקיף את כל התחומים, עם רוממותו של המנהיג. ניתן לומר כי בניגוד לנאצי, לקומוניסט ולפאשיסט – בעיני המוסלמי – לא כל דאלים גבר. האם אין זה מובן מאליו כי לגבי המוסלמי אלוהים הוא השולט ולא היטלר או סטאלין? עם זאת, ייתכן כי אנו עוסקים בחצאי-אמיתות המסווים את החיבור שבין האיסלאם לנאציזם.

החוליה המחברת את האיסלאם אל הנאציזם היא אתוס הג'יהאד. הן לגבי האיסלאם והן לגבי הנאציזם, המלחמה אינה רק אמצעי להשגת מטרה של כיבוש גרידא. מלחמה היא צו מוסרי: הנאצי מצווה לטהר את העולם מטומאת הגזע, ואילו המוסלמי מצווה לטהר את העולם מטומאה דתית. לשניהם יש, או דרוש, אויב: "הכופר" – אויבו של המוסלמי, "היהודי" – אויבו של הנאצי. הנאציזם והאיסלאם, בהתאמה, שואפים לטהר, הייְנו, לכבוש, את העולם, ואין גבול לאלימות הנדרשת להשגת מטרתם. רצח-העם שביצעו מוסלמים בארמנים, קדם לרצח-העם שביצעו הנאצים ביהודים.

הנאצים ראו ביהודים נגיף המזהם את האנושות, משהו שיש להשמידו. אף כי המוסלמים דוחים גזענות שכזו – שהרי יהודי עשוי להמיר דתו לאיסלאם – תפישתו של האיסלאם לגבי לא-מאמינים יש בה הרבה מן המשותף עם התפישה הנאצית לגבי לא-ארים, ובמיוחד לגבי יהודים. האיסלאם, בדומה לנאציזם, מעולם לא כיבד את קדושת חיי האדם; תמיד ראה את הכופרים – יהודים או נוצרים – כמשוללי זכויות אדם, כתת-אנושיים. בת-יאור תיעדה אלף ארבע מאות שנה של מעמד הד'ימי – מצב משפיל ובלתי אנושי בו היו נתונים אינספור יהודים ונוצרים. מעמד הד'ימי הוא חלק בלתי נפרד מאתוס הג'יהאד העיקרון הנעלה ביותר של האיסלאם.

באתוס הג'יהאד נכלל גם עיקרון שאין לו אח ורע בנאציזם, והוא השאיפה למות-קדושים. הביטוי המזוויע ביותר לאתוס ג'יהאד מסוג זה הוא הרוצח-המפוצץ עצמו לדעת. האיסלאם עשוי לאסור על מה שמכונה התאבדות "אישית", אך לא בהקשר עם אתוס "מלחמת הקודש". תופעת ההורים הערבים, המסוגלים להתברך בילדיהם שהוקרבו כפצצות-אנושיות, היא תופעה אלילית מבעיתה ומעוררת פלצות, המצביעה על כך שקדושת חיי אדם איננה הלכה איסלאמית תקנית. הנה כי-כן, מעל דפי הקוראן נחרץ גורלם של הכופרים לגיהינום – המשרפות של האיסלאם.

אם השאיפה למות-קדושים מבוארת במונחים של הקרבת היחיד למען הקהילה, אזי האיסלאם מתחבר אל הנאציזם. בעוד המוסלמים מרוממים את "האומה", הלא היא האומה האיסלאמית, הנאצים מרוממים את ה- Volk, הגזע הארי. כבודו של היחיד נרמס בשתי התורות.

 

כבוד היחיד או כפיית אחידות

בהלכה היהודית מעמדו של היחיד שווה למעמדה של הקהילה, וערכו האינסופי או כבודו מגיעים עד כדי כך שאין להקריבו למען קהילתו (באוֹר זה יש להבין את התייחסותו של הנאציזם ליהודים כ"אנוכיים"). כבודו של היחיד מקורו בתפישת התורה את בריאת האדם בצלם אלוהים. אדם הוא יחיד. בהסתמך על התפישה האיסלאמית של הכנעת היחיד לכלל, הרי שהאיסלאם, בדומה לנאציזם, פוסל את האל התנ"כי (!), אותו אל בורא האומות השונות המעידות על יצירתיותו האינסופית. האיסלאם והנאציזם כאחד פוסלים את קיומן של אומות שונות, ומבקשים לכפות על האנושות אחידות חד-גונית.

הניגוד ליהדות בולט לאין שיעור. מלבד שבע מצוות בני נוח שעניינן מוסריוּת כלל-עולמית, היהדות עומדת על הבחנה בין שונים ועל מתן צביון אישי. אסור לאומה אחת לכפות את סדריה על אחרות באמצעות מחיקת ההבדלים המבורכים שביניהן. הגיוון שבאחדות, המשתקף בשנים-עשר השבטים השונים של ישראל, הוא עיקרון בסיסי בתורה. אומות מיליטנטיות אינן מסוגלות לגלות סובלנות כלפי רב-גוניות, במיוחד כאשר המיליטנטיות משולהבת באמצעות עיקר דתי או אידיאולוגי, כמו באיסלאם ובנאציזם. ההצלחה הצבאית המסחררת של האיסלאם וההתפשטות העולמית במשך מאה השנים הראשונות להיוולדו, נתפשו על-ידי המוסלמים כ"הוכחה" לתקפותו ולעליונותו. אכן, בהיסטוריה האיסלאמית - כל דאלים גבר. לאמיתו של דבר, על-פי ההלכה האיסלאמית, תפישת השלטון במדינה מעניקה מיד סמכות דתית לשליט, אף אם אינו מוסלמי אדוק.

לאתוס הג'יהאד יש עקרונות מוסר מעשיים למדי, כפי שניתן לצפות מדת מיליטריסטית. ניתן להרחיק לכת ולטעון כי המיליטריזם הנאצי הינו ג'יהאד חילוני נטול יומרה או אי-בהירות דתית. אם כי בין האיסלאם הספרותי לבין הנאציזם קיימים הבדלים עמוקים, אין להם משמעות לגבי קורבנותיהן של שתי התורות; האחת מורידה בני אנוש לד'ימים, האחרת – לעבדים. מיליטריזם, על-פי שתי התורות, הדתית והאתאיסטית, פירושו התפשטות, רצח, השפלה.

באיסלאם ובנצרות, האמונה במייסד הדת היא חלק מעיקרי הדת. היהודים סובלים מתוצאות סירובם לקבל את שני המייסדים. רוב הנוצרים סלחו ליהודים על דבקותם העיקשת ביהדות, דת שאינה מגיירת ואינה שואפת לתהילה חיצונית אלא לשלמות פנימית. סירובם של היהודים לקבל את מוחמד עורר את חמת המוסלמים ואת שנאתם, אולם עם התפתחות הציונות, הצהרת בלפור, ובעיקר עם הולדתה-מחדש של ישראל, החל הפחד אוחז בלבבות אנשי הדת והשליטים המוסלמים. כל עוד היו היהודים ד'ימים, לא חשו המוסלמים מאוימים מבחינה דתית או פוליטית. מצב זה אינו קיים עוד, ולכן מנהיגים מוסלמים בכל רחבי העולם מכנסים ועידות כדי להתייצב נוכח "האיום היהודי והציוני", והם מפיצים כתבי-שטנה שהיו יכולים להיכתב בידי נאצים.

ביטויי אנטישמיות מוסלמית

ניקח לדוגמה את הוועידה הבינלאומית של אנשי דת ערביים שהתקיימה בשנת 1968 באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר – האוניברסיטה ברת-הסמכא בענייני האיסלאם. המופתי של לבנון מתייחס אל היהודים כאל "הכלבים של האנושות". הם אינם עם או אומה אמיתיים. רשעותם מועברת לכל אורך ההיסטוריה באמצעות מוֹרשתם התרבותית. בשל התנהגותם, היהודים מעוררים שנאה ונרדפים על-ידי כל העמים שעִמם באו במגע. הם ראויים לגורלם. מדינת ישראל היא שיא השחיתות ההיסטורית והתרבותית של היהודים. חובה להשמידה, בהיותה מיוסדת על תוקפנות, שהיא יסוד מוּסד בטבעה. השמדת זו יש להשיג באמצעות ג'יהאד. משתתפי הוועידה אינם מבחינים בין יהדות לבין ציונות. הצהרותיהם הארסיות נגד היהודים ומדינת ישראל מצביעות על רצח-עם ורצח-מדיני, לא פחות.

במשך עשרות שנים מקדימה האנטישמיות המוסלמית ברחבי העולם את האנטישמיות הניאו-נאצית; "תופעה שהיתה נוצרית מבחינה היסטורית" – התעלתה במידה רבה – "והיא עתה בעיקר תופעה מוסלמית." "שיעור העלייה בספרות האנטישמית ובמאמרים המתלהמים בעיתונים, בשבועונים ובכתבי-העת, ברדיו, בטלוויזיה ובחיי היום-יום במזרח התיכון [מגיע לממדים בל-ייאמנו]…" לא זו בלבד ש"מיין קאמפף" הנו רב-מכר באזור, אלא שאף במצרים, שיש לה הסכם שלום עם ישראל, שבו והופיעו "הפרוטוקולים של זקני ציון" בסדרת טלוויזיה בת 41 פרקים, ובצורה ממוחזרת גם בתקשורת הערבית הכתובה. למעשה, מורסה זו אינה הארסית ביותר. הטלוויזיה של הרשות הפלשתינית אומרת אודות היהודים והיהדות: "התורה שלהם אינה כי אם אוסף של כתבים בהם כתבו אנשים שקרים אודות אלוהים, נביאיו ודבריו … הם מייחסים לנביאיהם את החמורים שבפשעים: רצח, זנות ושִׁכרות. היהודים אינם מאמינים באלוהים …" בו-בזמן, במסגדים אין-ספור, מורעלים מוסלמים בדרשות המכפישות את היהודים:

לשונם לא תחדל משקר, [מהפצת] שיקוץ וניבול פה… היהודים מטיפים למתירנות ולשחיתות, בהסתתרם מאחורי סיסמאות-כזב כגון חופש ושוויון, הומניזם ואחווה. הם הורגים בנוער המוסלמי, מפתים את האישה [המוסלמית] במעשים מבישים ופועלים כדי להדיח אחרות באמצעותה. הם מזהמים את מוחם של מבוגרים תוך שהם מעוררים את תאוותיהם. הם מקנאים באישה המוסלמית המסתירה עצמה ומגוננת על כבודה; לכן הם מטיפים לה לחשוף עצמה ולהשליך את ערכיה אל מאחורי גווה. מטרתם היא להרוס את המשפחה המוסלמית, לנתץ יסודות וקשרים דתיים וחברתיים. הם מוגי-לב בקרָב. הם נסים על נפשם מפני המוות ופוחדים להילחם. הם אוהבים את החיים.

קִראו את ההיסטוריה ותבינו כי יהודי האתמול הם אבות-אבותיהם של היהודים המרושעים יותר של ימינו: כופרים, מסלפי מילים, סוגדים לעֵגל, רוצחי נביאים, מכחישי נבואות. חלאת המין האנושי, ארורי אללה, אשר הפך אותם לקופים ולחזירים. אלו הם היהודים – התמשכות מתמדת של מרמה, קשִׁי-עורף, הפקרות, רשע ושחיתות.

היהודים קמצנים ומשועבדים לכסף … רוב המלחמות בעולם, במיוחד המלחמות המודרניות הגדולות, תוכננו והוצתו על-ידי היהודים, על מנת להשחית את הארץ ולהשיג את מטרותיהם על חורבותיו של המין האנושי.

היהודים הם יצורים טמאים וחלאה שטנית … היהודים הם הסיבה לסבלו של המין האנושי … היהודים הם אויבינו ושנאתם טבועה עמוק בלבותינו. מלחמת קודש נגדם היא אמונתנו.

Der Sturmer הוא חית-בית מאולפת, בהשוואה לקריקטורות האנטישמיות של העולם הערבי. מתוך שנאתם ותיעובם ליהודים, הם מתארים אותם כנחשים, כלבים, עכבישים, עכברושים וארבה. דוגמה מצמררת לייחוס זה של תכונות בעלי-חיים לאנשים ניתן ללקט מתוך חגיגות העשור למלחמת יום הכיפורים בסוריה:

במהלך הטקס... ערכו כוחות המיליציה הסורית [גברים ונשים] מופע בפני נשיא סוריה, חאפז אסד. לרעם המוסיקה הצבאית נעצו נערות סוריות את שיניהן בנחשים חיים [באורך של יותר ממטר], וקרעו שוב ושוב את בשרם, בעוד הדם ניגר על סנטריהן. לקול מחיאות הכפיים של אסד, שיפדו הנערות את הנחשים על מקלות, צלו אותם על אש ואכלו אותם בשמחת ניצחון. אנשי מיליציה אחרים המשיכו את המופע כשהם חונקים גורי כלבים ושותים את דמם. הדיבור אודות נאצים ערבים אין בו משום הפרזה.

מספר מלומדים עשויים לטעון, כי את כל אשר יוחס לעיל לאיסלאם יש, למען האמת, לזקוף לחובתו של "האיסלאמיזם". הם טוענים כי האיסלאמיזם, להבדיל מן האיסלאם, מסלף את תורת האיסלאם לשימושים לא-קוראניים. המלומד היָשר יודה כי הקוראן מתמסר לסילופים שכאלה, בעיקר כשהם מגיעים מנקודת המבט של השריעה, ההלכה האיסלאמית. רוברט ויסטריך ערך רשימה של פסוקי קוראן המגַנים מִגוון של מידות מגונות המיוחסות ליהודים מסוימים וכוללות שקר, סילוף, פחדנות, תאוות-בצע, השחתת כתבי הקודש. העובדה כי הקוראן מוקיע מידות מגונות אלה, אינה מונעת מן המושפעים מן הקוראן לייחס מידות מגונות אלה ליהודים – מה גם שהקוראן מטפח את השפלתם המתמדת של הלא-מאמינים. השפלה זו נתקדשה בעומריה – ספר החוקים מן המאה השביעית של הכליף עומר, אשר ייסד את מעמד הד'ימה. העובדה כי מעמד הד'ימה התפרש גם כמעשה חסד ופטרונות, אינה מפחיתה משלילת האנושיות שבו כלפי היהודים והנוצרים תחת השלטון המוסלמי. הנה כי-כן, כפי שמציגה בת-יאור, מצבם של הד'ימי היה במובנים מסוימים נחות ממצבו של עבד.

בכל זאת, למרות ההודאה כי שנאת-יהודים היא חלק בלתי נפרד מן האיסלאם, מדוע נתגלגלה לרדיפת-גזע אנטישמית-נאצית, המציפה עתה את העולם המוסלמי?

תיאור היסטורי עשוי להתחיל בשחר המאה הקודמת: "היה זה בשנת 1900 בערך, עם ההשפעה הגוברת של האירופים במזרח התיכון, ועם הפצת האנטישמיות באופן פעיל על-ידי קולוניסטים אירופיים, החלה אנטישמיות קיצונית" – כמשנה סדורה קיצונית – "להתפשט הן בקרב ערבים נוצרים והן בקרב המוסלמים". הבריטים עצמם מינו את האנטישמי הנודע לשמצה, חאג' אמין אל-חוסייני, למופתי הגדול של ירושלים. חלק ניכר מן החומר המוקדם של המופתי מקורו ב"פרוטוקולים של זקני ציון", מסמך המתמקד בהאשמת היהודים כעובדי השטן, המתחברים אל הדמוקרטיה, הקפיטליזם והסוציאליזם, ואינו מתמקד בקטגוריות של גזע.

כדי למצוא אנטישמיות גזענית אמיתית, עלינו להתבונן בחדירות שביצעו הנאצים במזרח התיכון לפני ובמשך מלחמת העולם השנייה, תוך שהם מנצלים את רגשותיהם של האוכלוסיות הערביות, הלהוטות להיפטר מן האימפריאליזם הבריטי והצרפתי. זהו סיפור ידוע היטב, וכמוהו גם שיתוף הפעולה של המופתי של ירושלים בהעמקתן של חדירות אלה. סייד קוטוב - מייסד תנועת האחים המוסלמים - ואויבו החילוני, נשיא מצרים - עבד אל נאצר - שניהם המשיכו בתעמולה אנטישמית אחרי המלחמה, תוך שילוב האשָׁמה ב"עבודת השטן" הלקוחה מן "הפרוטוקולים", עם "תורת הגזע".

באחד ממופעי הראווה של דבר והיפוכו השמורים לממלכת הסיוטים של התעמולה, בה מושעה עקרון אי-הסתירה לטובת מטרה זדונית די צורכה, החלו מקצת הערבים להאשים את ישראל בגזענות נאצית, כפי שנהג לעשות היו"ר הראשון של הארגון לשחרור פלשתין, אחמד שוקיירי. ה"היגיון" הוא בערך כך: היטלר צדק בניסיונו להשמיד את היהודים; לעומת זאת, השואה לא היתה ולא נבראה, אם כי צריכה היתה להתקיים; היהודים הרגו מוסלמים/ערבים - משמע, היהודים הם הנאצים האמיתיים. (אנו מניחים שהמסקנה היא כי היהודים הרגו את האנשים הלא-נכונים והיה עליהם לסיים את מלאכתו של היטלר ולהרוג את עצמם.) כדי להשלים את המעגל, מכנה היו"ר הנוכחי של אש"פ, יאסר ערפאת, את המופתי הגדול: "גיבורנו", וטוען כי היה "אחד מחייליו" במלחמת 1948.

אולם הצגתה של אידיאולוגיה אין די בה כדי להסביר את תפוצתה. ההסבר נעוץ בתועלתה הפוליטית. התועלת הפוליטית שהפיקו הערבים במזרח התיכון מתעמולת הגזע הנאצית בשנות ה- 30 וה- 40, עמדה כניגוד למשטרים הקפיטליסטיים והדמוקרטיים אשר שלטו באזור. למרות שמשטרים אלה נמצאו בנסיגה, הרי שהמשטרים המסחריים של ישראל וארה"ב, "השטן הקטן" ו"השטן הגדול", תפסו את מקומם כמטרות מועילות לאליטות הפוליטיות המוסלמיות באזור.

אין זה עניין של מה בכך, לצטט נימוקים דתיים-תרבותיים ואידיאולוגיים לכל הלוך-רוח הרווח בחלק זה או אחר של העולם. יש חשיבות לרעיונות ויש להם גם תוצאות. אולם תוצאות אלו תהיינה זעומות אם אינן משרתות משטר פוליטי, קיים או שנועד לעתיד לבוא. המשטר הפוליטי – המבנה המוסדי והאישים המעצבים ומשתמשים במבנה זה – הוא המשפיע והקובע את אופיים של החיים האינטלקטואליים ואת האווירה המוסרית של כל חברה אנושית.

בארי רובין מעיר בצדק, כי "המזרח התיכון הוא האזור היחיד בעולם בו סוג החברה המודרנית, המושפעת על-ידי המערב, טרם התקבל". החברה המודרנית, כפי שראה אותה אלכסיס דה-טוקוויל בשנת 1830, היא דמוקרטיה. בדמוקרטיה לא התכוון טוקוויל אך ורק לממשל המאופיין בזכויות שוות, חירות אישית ואזרחית ושלטון החוק. כל אלה עלולים להיעדר מחברה דמוקרטית. טוקוויל הבין כי פירושה של דמוקרטיה מודרנית הוא שוויון זכויות חברתי, המתבטא בראש ובראשונה בשקיעתן של האריסטוקרטיות, אצולות-התואר, בכל רחבי אירופה, ובסופו של דבר בכל רחבי העולם. דמוקרטיה היא קודם כל תופעה חברתית, עלייתו של המעמד הבינוני, ולא מתוך נימוק מרקסיסטי של "כורח היסטורי", אלא בשל הופעתו של הטבע האנושי עצמו, כל אימת שאנשים מבקשים לגייס עוד ועוד אנשים לתוכניות שאפתניות לכיבוש הטבע הפיזי.

טוקוויל: הביטוי האמריקני והביטוי הרוסי של החברה המודרנית

לתופעה חברתית זו שתי השלכות פוליטיות: חברות מודרניות המקיימות שוויון זכויות, עשויות ללכת בדרכה של ארה"ב - דרך של ממשל ייצוגי או רפובליקה מסחרית; לחלופין, עשויות אותן חברות ללכת בדרכה של רוסיה, דרך של עריצות שלטונו של אדם יחיד, הכופֶה שוויון בהכנעה או מעמד של ד'ימה על כולם, למעט המעגל המצומצם של אנשי חצרו".

וכך כותב טוקוויל:

האמריקני נאבק במכשולים אשר הטבע הציב כנגדו; הרוסי מתגושש עם אנשים. האחד נלחם בשממה ובברבריות, האחר עוטה ציוויליזציה על כל נשקה; כך מושגים כיבושיו של האמריקני במחרשתו של העובד, וכיבושיו של הרוסי בחרבו של החייל.

כדי להשיג את מטרתו, סומך הראשון על אינטרס אישי ומאפשר לכוחם ולהגיונם של יחידים לפעול, מבלי להנחותם. השני מרַכז את כל כוחה של החברה באדם אחד. לאחד החופש לאחוז באמצעי הפעולה שלו; לאחר – עבדות.

נקודת ההיפרדות שלהם שונה, דרכיהם שונות; אף-על-פי-כן, כל אחד מהם נקרא לכאורה על-ידי תוכנית סודית של ההשגחה העליונה, להחזיק בידיו גורלות של מחצית העולם באחד הימים.

נבואתו של טוקוויל אודות העולם הדו-קוטבי של המלחמה הקרה מדהימה את קוראיו החדשים עד עצם היום הזה. נבואה זו נובעת באופן הגיוני מן התובנה הפנימית שלו אודות אופיה הדמוקרטי של החברה המודרנית. ארה"ב ורוסיה היו שתי הדוגמאות הבולטות ביותר לשתי הדרכים שעמדו לבחירתה של המודרניות. עלייתה של גרמניה הסתירה זאת במשך זמן רב, אולם גרמניה מייצגת בדיוק את אותו הדבר. היכן - אם לא בחברה אשר נכשלה בניהול המעבר מן הסֵדר האריסטוקרטי הישן אל הסֵדר החדש - היכן - אם לא בחברה המקיימת שוויון זכויות - יכול היה שוכן ביבים כהיטלר לרומם עצמו לא רק כמגן התפארת האריסטוקרטית האבודה, אלא גם כמגִנם של העובדים והחיילים למודי הסבל? המודרניות – על שוויון הזכויות החברתי שלה והדחף הטכנולוגי לשלוט בטבע – נותנת עוצמה אדירה בידיהם של ההמונים ובידי שליטיהם, הנשלטים בעצמם על-ידי ההמונים. ישנה חשיבות רבה לשאלה איזה משטר פוליטי ינצח במאבק בין "אמריקה" ל "רוסיה".

דיקטטורה פופוליסטית

באשר למזרח התיכון, אם נקבל את האבחנות בין איסלאם לאיסלאמיזם, יש לתת את הדעת על שתי אבחנות. בראש ובראשונה, האיסלאמיזם הוא פסילה של הלאומיות הערבית, ובמובן זה, הוא חזרה אל האיסלאם הקלאסי. עם זאת, האיסלאמיסטים הושפעו מהמודרניזם, שאיננו מאפשר חזרה לאיסלאם הקלאסי. שנית, האיסלאמיזם אימץ את הגזענות האנטישמית הנאצית. אפשר לראות בנקל מהו מעמדה של ישראל, הן ביחס ללאומיות הערבית והן ביחס לאיסלאמיזם. הלאומיות הערבית היתה תמיד מכשיר בידיהם של בוני-מדינה, בדיוק כפי שהיתה הלאומיות באירופה. היא מתנגדת למדינת-אימפריה (למעֵט מקרים בהם מדינת לאום מסוימת מחליטה להתמודד מול אימפריה), אולם משרתת בנאמנות כל מדינה על-פי חזונם של בוני-המדינה. מה היו נאצר, בעבר, וסדאם חוסיין, בימינו, אם לא בוני-מדינה מחרחרי-לאומיות (בעלי שאיפות-שווא לאימפריה)? ומַהם האיסלאמיסטים, אם לא מוסלמים המבקשים להשתלט על מנגנון המדינה המודרנית, אותו הם פוסלים כגורם לפיצול האומה?

האיסלאמיסטים רואים ב"תהליך השלום של אוסלו" איום רציני. שלום שכזה עלול להביא לאחת משתי תוצאות, מתועבות באותה מידה. השלום עלול להיות חלק מ"שיטת הסלאמי", לפיה מדינות-לאום ערביות חילוניות תִפעלנה לחיסול ישראל ובכך תתחזק סמכותם של החילוניים. לחלופין, אם תהליך השלום יביא לשלום אמיתי, ישראל תשרוד ותשגשג, הרפובליקניזם המסחרי שלה יזהם את נפשותיהם של המוסלמים ויפיל אותם בפח מדוחי השפע והסובלנות. (הפוליטיקה הטורקית היא דוגמה מפחידה למקרה כזה: המפלגה האיסלאמיסטית התפצלה, כפי שקורה תמיד לאידיאולוגים באווירה רפובליקנית-מסחרית.) רפובליקניזם מסחרי פירושו מוות לאיסלאמיזם, וחובה לעצור אותו. באורח סמלי ופיזי, ישראל – על כל הקצוות הסוציאליסטיים שלה – היא הרפובליקה המסחרית היחידה במזרח התיכון. לאחר הכישלונות החוזרים ונשנים של מדינות הלאום להשמיד את ישראל, ובעיקר לאחר שישראל, כפי שפורסם בעיתונות העולמית, השיגה יכולת גרעינית מַרשימה ששָׂמה לאַל את כוונות ההשמדה של הערבים, נזקקו מדינות הלאום ואויביהן האיסלאמיסטיים לאסטרטגיה חדשה. הטרור היה אפשרות מובנת מאליה, בין באמצעות בא-כוח (כפי שבוצע על-ידי מדינות ערב), ובין באופן ישיר (כפי שבוצע על-ידי האיסלאמיסטים השולטים תקופה ממושכת רק במדינה אחת – איראן). ארגוני טרור פועלים יותר ויותר ללא תלות במדינות, במימונם של יחידים, חזיתות, עסקים חוקיים ובלתי-חוקיים, בנקאים אוהדים וקרנות-צדקה. שיטת כיבוש נוספת, המקובלת גם באיסלאם המסורתי, היא הגירה. היעד העיקרי הוא אירופה, וההשלכות הפוליטיות מכך ניכרות בסירובה של אירופה להתערבות בכוח באזור. דניאל פייפס מדווח כי בארה"ב, לכל קבוצה איסלאמית מובילה ול- 80% מן המסגדים, יש קשרים עם קבוצות טרור איסלאמיסטיות; חצי תריסר פעולות טרור בעיר ניו-יורק, בשנות ה- 90, וכמובן ההתקפות ב- 11 בספטמבר, נבעו מקשרים שכאלה. גם התנועה הגזענית האיסלאמיסטית-למחצה, "אומת האיסלאם" ומנהיגה הדמגוגי לואיס פאראחן, הציגו את ההאשמה הנואלת כאילו היהודים – ולא המוסלמים – הם שניהלו את הסחר בעבדים אפריקנים.

המוסד המרכזי אשר שינה את פניו כתוצאה מאסטרטגיה זו הוא המדראסה האיסלאמית. "מוסלמים מתמערבים, ובדרך כלל אמידים, אין להם עניין בנושאי דת. אולם חכמי הדת, אשר נדחקו לשוליים על-ידי המודרניזציה, מבקשים להחזיר עטרתם ליושנה על-ידי עמידה עיקשת על אדיקות שמרנית". המדראסות פונות, באופן הדמוקרטי מכל, אל ההמונים המוסלמיים המרוששים. המוסלמים השיעים באיראן והמוסלמים הסונים בערב הסעודית, בפקיסטן ובכל מקום אחר ניסו להתחרות זה בזה במימון מדראסות המנוהלות על-ידי מולות (חכמי-דת) איסלאמיסטים. מוסדות אלה הם חממה אידיאולוגית לטרור.

צודק יוסף בודנסקי באומרו:

מאחר שמעולם לא היתה דמוקרטיזציה בארץ ערבית כלשהי, ומאחר שאין כל סבירות להפניית משאבים משחיתות ומהתעצמות צבאית אל שיפור מצבו של האזרח הממוצע, שומה על הממשלות הערביות להמציא אויבים שטניים למדינה, כדי להצדיק את מצב העניינים הנוכחי. הרעיון כי נוצרים ויהודים הם עמיתֵי "עַם הספר" – ולוּ עמיתים נחותים בהחלט – פינה את מקומו למלחמה כדי להכניעם כד'ימים (הדבר עולה בקנה אחד עם האיסלאם המסורתי). לחלופין, ניתן פשוט להשמידם בכל האמצעים, לרבות רצח-התאבדות, בהיותם טפילים לגזע.

(הרי לך נאציזם עם איסלאמיזם). בודנסקי צודק שוב בזיהוי האיסלאמיזם כצורה של פופוליזם – על כל המוטיבים השוויוניים והגזעניים של פופוליזם. עם זאת, יש להסתייג מתובנותיו של בודנסקי ולומר כי פופוליזם זה, שוויוניות מודרנית זו, אינם בשום אופן צורה של דמוקרטיה פוליטית. בארי רובין מכנה זאת "דיקטטורה פופוליסטית", הזהה למה שטוקוויל מכנה "עריצות דמוקרטית" (למרות שבודנסקי ורובין אינם מבינים זאת). טוקוויל צפה כי עריצות שכזו תהיה לאומנית, מבוססת על פטרונות, ותואמת לחלוטין לביורוקרטיזציה. משטר כזה מקיים את עצמו משום שהעריץ, השולט בחברה מאוזנת שעברה תהליך של דמוקרטיזציה, צריך רק לספק קומץ קטן ונבחר של קציני צבא ומשטרה. בעולם המודרני אין עוד מעמד של אריסטוקרטיה עצמאית המסוגל להתייצב נגד עריצים שכאלה.

כתעמולה, מותאמת האנטישמיות באורח מושלם לשוויוניות החברתית של העולם המודרני. טוקוויל מתאר את נטייתם של עמים שעברו דמוקרטיזציה למה שהוא מכנה "הכללות". המחשבה האנושית זקוקה להכללות או להפשטות כדי לתפקד; מגבלותיה של המחשבה דורשות ממנה לצרף "מספר רב ביותר של נושאים דומים תחת תבנית זהה, כדי לחשוב אודותיהם בצורה נוחה יותר". אילו ניסו בני-האדם להבין כל עץ, כל חתול, כל בית, כ"דבר העומד בפני עצמו", היה המושג צולל כאבן בים של פרטים. אף-על-פי-כן, כולנו יודעים כי יש ללמד ולסדר הכללות באמצעות תשומת לב לפרטים. מוהנדס גאנדי ויוסף סטאלין, שניהם מתאימים להכללה "אדם", אולם כל המסתפק בכך, אם ימצא עצמו בזמן ובמקום הלא-נכונים, יעשה טעויות חמורות עד כדי סכנת-חיים בשיקול הדעת! טוקוויל מציין כי לגברים ונשים דמוקרטיים יש חולשה להכללות. מאחר שהם חיים בחברות בהן הבידול החברתי פחות ברור ופחות יציב מאשר בתקופת האריסטוקרטיה, הם נוטים לגבב דברים ביחד. מאחר שחברות דמוקרטיות דורשות מהם לעבוד ולהיות עסוקים תמיד, הם יישענו על הכללות בכל עניין שאינו נוגע ישירות לעיסוקיהם.

באקלים מוסרי ואינטלקטואלי כזה, האנטישמיות קונה לעצמה אחיזה בנקל. שהרי מהי אנטישמיות אם לא הכללית שבהכללות, המִקלט המושלם לנפשות המוטרדות, פזורות-הדעת – ובמיוחד נפשות אשר הושפעו כבר על-ידי דעות-קדומות מיושנות? אם מי שאינו יהודי ומכיר רק יהודים מעטים, רואה אותם כמנוכרים לאמונותיו ומוּסת על-ידי דמגוגים פוליטיים, מדוע לא יאמץ באופן סוחף סטריאוטיפים גזעניים, הזיות של מזימה כלל-עולמית, את כל הקו האנטישמי?

רק אסטרטגיה גיאו-פוליטית כוללת יש בכוחה לשנות משטרים אלה "מבחוץ-פנימה"

מכאן נובעות שתי מסקנות. הראשונה: הדרך היחידה להיפטר מן האנטישמיות המודרנית, או האנטי-יהדות בעולם המוסלמי בימינו, היא לשנות את המשטרים הפוליטיים השולטים עתה בעולם זה, ולמנוע מן האיסלאמיסטים, מייסדי המשטר העתידיים, מלתפוס את מקומם של העריצים הפופוליסטיים הקיימים. השנייה: קיימת סבירות גבוהה לכך שהמשטרים הקיימים בעולם האיסלאמי לא ישתנו (אלא לרעה) על-ידי כוחות פנימיים – "מבפנים-החוצה". עריצות דמוקרטית יכולה להיות יציבה למדי ולהפוך כישלון לניצחון. רק אסטרטגיה גיאו-פוליטית כוללת יש בכוחה לשנות משטרים אלה "מבחוץ-פנימה".n

Winston Churchill, The Gathering Storm, Boston: Houghton Mifflin, 1948, p. 55.

See Bernard Lewis, The Political Language of Islam, University of Chicago Press, 1988, p. 31; Daniel Pipes, Militant Islam Reaches America, New York: W.W. Norton, 2002, pp. 39-40.

המחבר מבחין בין איסלאם לאיסלאמיזם ורואה את האחרון כטוטליטרי.

Bat Ye’or, Islam and Dhimmitude: Where Civilizations and Collide, Fairleigh Dickenson University Press, 2002, pp. 85, 87.

See Bezalel Naor (ed.), Of Societies Perfect and Imperfect: Selected Readings from Eyn Ayah Rav Kook’s Commentary to Eyn Yaakov Legends of the Talmud, New York: Sepher-Hermon Press, 1995, pp. 7-10.

D.H. Green (ed.), Arab Theologians on Jews and Israel, Geneva, 1976, p. 8.

Daniel Pipes: “American Muslims vs. American Jews”, Commentary, May 1999.

Robert Wistrich, “Muslim Anti-Semitism: A Clear and Present Danger.” The American Jewish Committee, 2002.

ראה גם: הדרשות האנטי-יהודיות הרבות שלוקטו על-ידי תחקירנים בדו"ח FBIS :

"Destroy the Jews, Americans: Friday Sermons Slam U.S-Israeli Plans Against Iraq, Arab Nation", January 24, 2003.

See IMRA - Independent Media Review and Analysis, < www.imra.org.il>.

לאוסף מקיף של קריקטורות אלה, המלֻוות בניתוח פוליטי חריף, ראה אריה סתיו, השלום – קריקטורה ערבית, עיון בדיוקן האנטישמי, זמורה-ביתן, ת"א, 1996 (עברית) בהוצאת גפן, ניו-יורק, 1999 (אנגלית).

Jerusalem Post Magazine, October 21, 1983.

See Wistrich, op. cit.

See Bat Ye’or, op. cit., p. 89.

Richard Webster, “Israel, Palestine and the Tiger of Terrorism: Anti-Semitism and History.” The New Statesman, November 29, 2002.

Ibid.

שם. וובסטר – בעצמו אנטי-ציוני ומבקר שנון של מדיניות החוץ האמריקאית - מציין את סדרת הטלוויזיה המצרית בת ארבעים ואחד פרקים המבוססת על "הפרוטוקולים" ומזכיר כי המלך פייסל מסעודיה נהג להעניק עותקים של "הפרוטוקולים" לדיפלומטים אורחים, כולל הנרי קיסינג'ר.

See Robert Wistrich, Antisemitism: The Longest Hatred, New York: Pantheon Books, 1991, p. 247 ; See Wistrich 2002, op. cit.

Joseph Farah, “Arafat the Nazi”, WorldNetDaily.com, August 14, 2002.

מצרים היתה ביתו של המופתי הגדול עד מותו בשנת 1974, והיתה גם ארץ מולדתו של ערפאת.

Richard Weaver, Ideas Have Consequences, Chicago: University of Chicago Press, 1984.

Barry Rubin, The Tragedy of the Middle East, Cambridge: Cambridge University Press, 2002, p. 61.

Alexis de Tocqueville, Democracy in America, Chicago: University of Chicago Press, 2001.

Ibid. p.p. 395-396.

המקום הקלאסי להשקפה זו הוא "ציוני-דרך" מאת סייד קוטוב. ספר זה נפוץ ביותר בעולם הערבי וניתן להשיגו בקלות באינטרנט. לביקורת מצוינת ראה: זידאן, שם. יצוין כי ניסיונותיהם של איסלאמיסטים רבים לשלוט במנגנונים קיימים של המדינה באמצעות הסתננות אליהם, לקוחים היישר מספר המחזות של המרקסיסט האיטלקי אנטוניו גרמצ'י Gramsci)). ניתן לומר כי האיסלאמיסטים למדו מן ההוגים הרדיקלים המודרניים את המושגים "ימין" ו"שמאל". הדוגמה הבולטת ביותר: ערפאת, אשר קשר עצמו לגוש הסובייטי בתקופת המלחמה הקרה, והתחזה כקאסטרו המזרח-תיכוני.

Rubin, op. cit., p. 183.

Daniel Pipes, “American Muslims vs. American Jews”, Commentary, May 1999.

Husain Haqqani, “Islam’s Medieval Outposts”, Foreign Policy, November/December 2002.

Ibid.

Yossef Bodansky, “Islamic Anti-Semitism as a Political Instrument”, The Freeman, January 1998.

Rubin, op. cit., p. 71.

Tocqueville, op. cit., Volume Two, Part One, chapter 3, pp. 411-415.