יהדות – האומנם היה כדאי?
מכובדי,
שאלת האפיקורס המוגשת לך בזאת נשאלת על-ידי "גוי דובר עברית" שכמוני, מי שהשמים הם כיפה לראשו ומי שמקץ אי אלו חוויות בהן התנסה באותם ימי המאפליה הנאצית מחד, ובמציאות אשר במקומותינו מאידך, מתקשה עד עצם היום הזה לסלק חשבונו עם הבורא. יתרה מזו, הח"מ חוּנך על ברכי הרציונליזם המערבי, קרי: חשיבה אמפירית לפיה המסקנה היא בסיס נתונים, ולא להפך. כל אלה הביאו את הח"מ לתהות באשר לסוגיה המובאת להלן. אי לכך אודה לך באם תקרא בתשומת לב שאלה זו, ואם תמצאנה ראויה למענֶה – תואיל גם להשיב עליה. השאלה וכן התשובות עליה תראינה אור בגיליון המאה של נתיב. אנא ממך, השתדל שהתשובה לא תעלה באורכה על השאלה.
בתודה,
אריה סתיו
מיהו יהודי, ובעיקר – למה ומדוע?
השנה היא שנת אפס למניינם; אַת/אתה זוכים לנוע במכונת זמן המאפשרת לכם סיור על פני אלפיים שנה אל העתיד. למוֹתר לציין שהעתיד, בדומה לעבָר, היינו: חורבן בית ראשון, אינו מנבא טובות. כבר בתחילת המסע אתם נחרדים למראה אֵימי השחיטה הגדולה שמבַצע טיטוס הרשע ביהודה, ואשר תיזכר לדיראון עולם בקורות עַמנו כחורבן בית שני; בהמשך המסע אתם עדים לשורה ארוכה של פוגרומים, גירושים, מעשי טבח, פרעות, שואה. בהגיעכם לשנת 2000 אתם מגלים להפתעתכם כי מספר היהודים בעולם מונה רק 13 מיליון בקירוב, בעוד מספר האיטלקים מתקרב ל- 70 מיליון. מפתיע, משום שבמועד יציאתכם למסע, מָנו יהודי ארץ-ישראל והגולה 6 מיליון נפש, ומספר הרומאים היה – 4 מיליון. מכאן שבהשוואה לאיטלקים היו צריכים להיות היום למעלה מ- 100 מיליון יהודים. מבין 90 מיליון הנפקדים, הרוב הגדול הושמד. ברמה האישית פירושו של דבר אובדן תשעה מבין כל עשרה בני משפחה, קרי: עקדת יצחק כפול תשע, אולם זאת לא כמשל מקראי אלא כעובדה טרגית.
בהמשך המסע אתם נוכחים בייסודה של מדינת ישראל ונזכרים במשפט שכתב הרצל במבוא לספרו "מדינת היהודים", קרי: "מיד עם כינונה של מדינת היהודים תחדל האנטישמיות בכל אתר ואתר". אולם ההפך מכך מתרחש. ישראל, אותו אוד מוצל מאש השואה, חייבת להיאבק על חייה ברצף בלתי-פוסק של ניסיונות להשמדתה מידֵי בעלי-בריתו של היטלר מאמש; באירופה שָׁבה האנטישמיות ומרימה ראש במסווה של אנטי-ציונות; הדה-לגיטימציה של ישראל מביאה 6 מכל 10 אירופים לטעון כי מדינת ישראל ניצבת בראש מוקדי הסכנה לאנושות, וכֵיוון שהדעת נותנת כי סכנה לאנושות יש לעקור משורש, המסקנה ברורה. הצירוף של דה-לגיטימציה של ישראל כמדינה, עִם דה-הומניזציה של האדם היהודי בעולם הערבי והמוסלמי, מחזיר את היהודי אל שלהי שנות השלושים באירופה. כשם שהגרמנים העמידו בפני היהודי רק חלופה אחת, קרי: השמדה פיזית, מציג לפניו היום חלק ניכר מן האנושות חלופה אחת בלבד, והיא: אובדן הזכות לריבונות מדינית.
מקץ המסע המפרך במכונת הזמן, בשוּבך, המום מעט, אל שנת אפס, אתה מוזמן אל לשכת INRI, הוא ישוע בן-יוסף, שם מוצעת לפניך, באדיבות חסודה של המיסיונרים מאז ומעולם, החלופה הנוצרית. למותר לציין שבמהלך מסעך נוכחת לדעת כי מדובר בהצלחה החברתית הגדולה ביותר באלפיים השנים האחרונות. מאֶפס מאמינים בשנת אפס, פרְתה ורבתה הנצרות על פלגותיה, ועתה הריהי מונה 2.5 מיליארד מאמינים המאכלסים את העולם הדמוקרטי ומעֵבר לו. לא זו בלבד שהנצרות אינה נתונה בסכנה כלשהי, קל וחומר סכנה קיומית, אלא שהיא זו, באמצעות מה שמכונה תרבות המערב, המכתיבה את סדר-היום הבינלאומי.
בשיחה שאתה מגלגל עם הרל"ש של INRI (ישוע עצמו טרוד בשבירת כלים, קרי: בהפיכת דוכנים בשוק מחנה יהודה), אתה שולף מולו את הקלף המוסרי של הצדק המוחלט. יהיה אשר יהיה, אתה טוען, אנו היהודים הבאנו את עשרת הדיברות וגאלנו את האנושות מעבודת אלילים. אך טבעי אפוא שהמסר העברי, אשר חרט על דגלו "לא תרצח", קל וחומר "לא תחמוד אשת רעך", יהיה שנוא ונרדף, וזה כל עיקרו של הרעיון שמאחורי מעמד "עם סגולה". אולם הרל"ש, היוצא אף הוא מדי פעם לסיור מודרך במכונת הזמן, מכיר את הטיעון המוסרי הלז, החֵל מכתבי הנביאים, עבוֹר בדברי זצ"ל וכלה ביחזקאל קויפמן ובג'ורג' שטיינר. הוא מגיש לך אפוא את י"ג העיקרים של הרמב"ם, המוכנים אצלו למקרים מעין אלה, ומבקש ממך לעיין בעיקר האחד-עשר, לאמור: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו, גומל טוב למי שישמור מצוותיו, ומעניש למי שיעבור על מצוותיו".
הנה כי-כן, אם לקבל את דברי הרמב"ם כפשוטם (והלא אין לחשוד בהוגה כרמב"ם כי כיווֵן בדבריו אל המצוות המעשיות, אלא דיבר על המוסר במובנו העמוק ביותר), לפיו הבורא אכן "מעניש למי שיעבור על מצוותיו". מכאן שאין כעם ישראל החוזר ונענש בבחינת "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו", וכיוון שכובד העונש כגודל החטא, כי אז עולה מדברי הרמב"ם שאין כעם ישראל העובר על המצוות. קרי: אין עוד כמוהו נָבל בגויים.
ספק אם יש איור מובהק יותר לפרדוקס הרמב"ם מאשר ההשוואה בין מדינת היהודים לבין "גרמניא". בכל קורות האנושות לא היתה אומה הראויה יותר להטביע על מצחה אות קין קולקטיבי של חֶבר פושעים. היה זה לוּקאנוס הרומי שהזהיר, עוד במאה הראשונה לספירה, מפני ה- Furio Teutonicus – הטירוף הטווטוני. והנה ישראל, "רצועת חול זעירה לחופו של הים התיכון", כמאמר ג'ורג' שטיינר, שנועדה להעניק חוף מבטחים לפליטי חרב של "מלכות אשכנז הרשעה", היא זו הניצבת "על קו הקֵץ" כמאמר נתן אלתרמן. גרמניה, לעומתה, לאחר שחוּברה לה יחדיו, נמנית על האומות העשירות, השלוות והבטוחות בתבל.
ובכן, כיוון שעולה מכל אלה כי אין עוד בקורות העמים קללה דטרמיניסטית נוראה מזו המלַווה את העם הנבחר, השנוא על אדם ואלוהים (!) כאחד, השאלה הנשאלת היא – מהו סוד דבקותו של היהודי ביהדותו, והאם לא מתלווה נימה סרקסטית לפסוק: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה"? ולמותר לציין שהדגש הוא על "הזמן הזה", קרי: על בימות האוטו-דה-פה של האינקוויזיציה, מול גדודי מרצחיו של חמלניצקי, בשערי אושוויץ וכיוצ"ב.
עוד אתה מהרהר בכמו אלה, והנה הרל"ש, המיטיב לקרוא את מחשבותיך, מבקש להוסיף כמה מלים. "אחי," הוא אומר, "הדטרמיניזם ההיסטורי כל-כולו יהודי. אין עוד אומה בקורות האדם שגורלה הוא הדטרמיניזם בהתגלמותו. כיוון שכך, וכדי שלא להביאך לידי יאוש, אני מעדיף לחסוך ממך מסע בזמן מעבר לשנת 2000. אולם על בסיס ההיקש הרציונלי, אין כל סיבה להניח כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה. וזה, לדעתי, עיקרו של ההיגד 'הכל צפוי והרשות נתונה', וייתכן שעל כך סרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל. כך או אחרת, הרשות נתונה בידך."
וכאן מגיש לפניך הרל"ש את טופס ההצטרפות, המעוטר בצלב כיאות. האם תחתום? ואם לא, מדוע? אנא, זכור, השאלה היא – מדוע?
מיהו יהודי, ובעיקר לָמה?
דניאל שליט
הכרעות רציונאליות מול קיומיות
לכאורה אפשר היה לדחות את השאלה על הסף, משתי סיבות טובות.
ראשית, מפני שלהיות או לא להיות יהודי אינו שיקול של רווח והפסד ואינו החלטה רציונלית בכלל, אלא זוהי הכרעה מסוג אחר, הנקראת "הכרעה קיומית". נדמה לי שסארטר הביא כדוגמה להכרעה כזו את הבחירה של אדם צעיר, באם להישאר עם אמו החולה ולטפל בה או להצטרף לחבריו למהפכה נגד שלטון עריצות. שתי האפשרויות אינן קשורות לשום שיקול של רווח או הצלחה, אלא לחובה עמוקה שבין אדם לעצמו, וממילוי חובות כאלה אין "רווח"; אדרבא, הן נבחנות דווקא כאשר משלמים עבורן מחיר גבוה.
ומה בנוגע לשיקולי שכר ועונש? האם ההחלטה להיות יהודי קשורה לשיקולי גמול? מדוע מביא הרמב"ם בָּעיקר האחד-עשר, כי "הבורא גומל טוב למי שישמור מצוותיו, ומעניש למי שיעבור על מצוותיו"? (וכמובן, הרמב"ם רק מסכם ומביא עיקר מרכזי, עקרון הגמול, הקיים לאורך כל התנ"ך ומחשבת חז"ל.) ובכן, הרמב"ם עצמו קובע ב"מורה נבוכים" שכל עיקר השכר והעונש אינו אלא אמצעי דידקטי-פדגוגי, ועם התבגרות האדם הוא מבין יותר ויותר ש"שכר מִצווה – מִצווה"; שעֵרך המִצווה הוא קיומי ולא אינסטרומנטלי.
סיבה שנייה לדחיית השאֵלה הוא השימוש ברעיון "מכונת הזמן". עצם המושג של "מכונת זמן" מניח שהזמן הוא כביכול כעין מנהרה פתוחה, שקופה, שניתן לטייל בה בחופשיות קדימה ואחורה. זהו באמת המושג הרציונלי, הפיזיקלי של הזמן: כאן הזמן הוא הפיך. אבל הזמן הפסיכולוגי, ההיסטורי, אינו כך. הזמן ההיסטורי הוא חד-סיטרי ובלתי הפיך. הזמן זורם, למשל, מן הילדות לזִקנה, אבל אי-אפשר להפוך את כיוון הזמן מן הזקנה לילדות. הזמן הביולוגי כמו הזמן ההיסטורי, אינו הפיך. לכן, בכל נקודת-זמן שהיא, המבט לעתיד חסום לחלוטין, משום שהוא תלוי בהכרעות קיומיות חופשיות שעוד לא נעשו. החומר ממנו עשוי הזמן האנושי הוא – הכרעות חופשיות. כך שאת השאלה 'להיות או לא להיות יהודי' הכריע כל דור וכל יחיד לעצמו, ולא עבור כל הדורות הבאים.
השאלה הקיומית
עד כאן כיצד היה אפשר לדחות את שאלתו של אריה סתיו. אלא שכל הנימוקים לדחייה אינם חשובים, שכן הם נוגעים רק ל"מסגרת הסיפורית", לקונסטרוקציה הרטורית שבה בחר סתיו להלביש את שאלתו. לְמה הדבר דומה? למי שיבוא לדחות את ספר איוב בגלל "המסגרת הסיפורית" שלו, המכילה את ההתערבות הלא-נעימה שבתחילתו בין הבורא לשטן, וכן את ההצלה הנִסית לבסוף של איוב ורכושו, כולל לידת בנים ובנות (ומה על הבנים והבנות שמתו? במה חטאו, ומדוע לא פוצו הם על סבלם ומותם?). ובאמת, "סיפור המסגרת" של איוב אינו אלא מסגרת דרמטית-ספרותית לשאלה הנצחית, לפער שבין ייסורי האדם למבט-הנצח האלוהי.
וגם בענייננו נכון יותר לא לדקדק עם המסגרת הרטורית, וגם לא עם טיעוני העִסקה הרציונליים, ולקבל באהבה גם את מכונת הזמן, ולהקשיב לשאלה, או למחאה הקיומית שמאחוריה: הא כיצד? "עם נבחר", "עם סגולה", עם קרוב לאלוהיו, בנים ואהובים – וגורל כזה? כישלון כזה? דחייה כזאת על-ידי האנושות כולה? השמדה מתמשכת כזאת? ואם תרצו: אב ומלך נאמן ורחמן – מה מצדיק התאכזרות כזאת מצדו? או איך אפשר לאהוב אותו?
מחאה מעין זאת, חריפה ונוקבת, אנו מוצאים אצל מאמינים מובהקים, ביניהם ירמיהו, חז"ל, המהר"ל, ר' לוי-יצחק מברדיצ'ב, ובימינו אצל אצ"ג – איש בדרכו.
ומה התשובה?
החידה החשובה מן הפיתרון
התשובה שלהלן אולי טובה מאוד, אבל השאלה טובה ממנה. וחשוב לשאול אותה בכוח. ולהרחיב ולהעמיק בה. אריה סתיו שואל אותה בזהירות, מתוך איפוק ומתוך ריחוק, קצת בסרקסטיות וקצת באלגנטיות וקצת בציניות – על כל פנים, בקיצור וברמז, מתוך הנחה שכולם מבינים עד כמה העניין חמור. אבל לא בטוח שכולם מבינים. וכן היה רצוי להוסיף שני סוגי מצוקה יהודית שהוא לא הזכיר: הההשחרה המוסרית, הצגת היהודי כמושחת וכתת-אנושי – טפיל, רודף בצע, נהנתן, חמדן, בוגדני, צבוע. עם התדמית הזאת חייב היה לחיות עַם אשר מבוֹקר עד ערב מצוּוה על טיהור המידות וחותר לכך.
ועוד מצוקה: המצוקה התיאולוגית. העם היחיד שהביא לעולם את אמונת הייחוד – קיבל תחילה מידי הרומאים את התואר "חסר-אל", ואחר-כך מידי הנצרות את התואר "רוצח-האל". בימינו נעשינו קצת קהים לעלבונות מסוג זה. אבל בכל זאת, במקום הכרה בתפקיד מורי האנושות, קיבלנו זרי-קוצים למיניהם.
והנה, זה כבר אינו כישלון בקנה-מידה מצוי, של מפעל שלא הצליח. מפעלים שלא הצליחו יש הרבה, ואין בהם עניין לציבור הרחב. הענין הוא שהמפעל הזה היה צריך להיות מפעל גאולת האנושות על-ידי עם שנבחר לשם כך על-ידי האלוהים! וכישלון כזה הוא קומדיה מגוחכת, פארסה מטורפת – או זעקה לפשר, למשמעות.
בימינו אנו יודעים שככל שהנתונים רחוקים יותר מן האקראי, כך הם נעשים יותר בעלי-משמעות. ככל שההסתברות להופעתם מועטת, כך הם חשובים יותר. סתם כישלון הוא צפוי כמו סתם הצלחה. אבל הצירוף של פוטנציאל לגאולת העולם יחד עם כישלון כל-כך מחריד; של מסר כל-כך חשוב עם קרבת-השמדה כל-כך מתמדת ומתמשכת - הריהו כל-כך רחוק מאקראיות, כל-כך בלתי-מסתבר! יש כאן משהו האומר, זועק משהו, אבל בקול סתום ועמום; יש כאן חידת-עולם, ופיתרון אין.
ובחידה אפשר לעשות אחד משני דברים: לבטל אותה – או להתבונן בה היטב. השֵׂכל נוטה "לפתור" את החידה ובכך לבטל אותה – הקשת המופלאה אינה אלא שבירת האור הלבן למרכיביו על-ידי האטמוספרה. אבל אפשר להמשיך להתבונן, ולהגביר את הפלא עוד ועוד – כמה מופלא הוא האור, כשהוא מכיל בתוכו משהו נפלא כמו הקשת! כך גם בָּעניין היהודי. השכל נוטה לפרק את הבעיה למרכיבים, לסיבות, לתוצאות, ו"לפתור" אותה. ואילו הדרך השנייה היא – לעיין בה יותר ויותר, ולראות כמה מתעצמת הפליאה.
כעת לתשובה המובטחת, שכזכור, היא קצת "קטנה" על השאֵלה.
ההכרה המצומצמת והרחבת האופק
הכרתנו היא חלקית בלבד. היא ברורה ובהירה, אבל המחיר שהיא משלמת הוא – חלקיוּת, קטעיוּת. ההכרה שלנו יודעת לקלף, לסנן חלק קטן מן המציאות האינסופית, לעבד את החלקיק ולהציג אותו לפנינו; ולחלקיק הזה אנו קוראים עולם, אדם והיסטוריה. מצד שני, החלקיק הזה הוא חשוב: בו אנו קיימים, מתענגים ומתייסרים, ומה שיותר חשוב: בו מתאפשר לנו לעשות את הרע או את הטוב בעולם.
יש כאלה שאותו קטע-מציאות נראה להם נאה למדי. בייחוד אם הם במקרה צעירים ויפים, בריאים ומצליחים ועשירים, ורצוי גם חיים בסוף המאה התשע-עשרה. בכל יתר המקרים והזמנים, נראה "העולם" (בספרות חז"ל – "העולם הזה") כמקום קודר, מלא ייסורי נפש וגוף, בקיצור: פגום וחסר.
החכמים, החוזים, מייסדי האמונות והדתות, הביאו תמיד הרחבת אופק מסוימת, כל אחד ממקומו ולשיטתו. הרחבת אופק פירושה לראות את כל המערכת שלנו – עולם, אדם והיסטוריה – כחלקית, וכפתוחה אל מציאות מקיפה יותר. ובעצם החיבור הזה יש כבר הארה ונחמה. אבל גם מבלי שתהיה לנו אחיזה איתנה בתודעה רחבה יותר, התודעה המורחבת מתחילה מאותו רגע שבו העולם כמות-שהוא נראה כמוקשה מכל צדדיו, כבעייתי, כלא-מסביר את עצמו ולא מספיק לעצמו, בקיצור: כחידה, משל ורמז.
*
מה קרה לאיוב בסוף סיפור ייסוריו? מה שינה את דעתו, מה ריכך את מחאתו הנוקבת, לאחר שדחה וחזר ודחה בתוקף את כל התיאולוגיה המלומדת של הצדקת-הדין שהשמיעו לו חבריו? – ההתגלות האלוהית לה זכה איוב, היא שעשתה בעיניו את כל ייסוריו ללא-רלוונטיים: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ, עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (איוב מב, ה).
מצויות בידינו עדויות בנות זמננו ובנות כל הזמנים לכך שאנשים אשר זכו לרגע של זיו מעולם אחר אל תוך הכרתם הקטעית, כל ייסוריהם נעשו בעיניהם ללא-רלוונטיים. אביא רק קטע מעדותו של אסיר-ציון, שהיה נתון תחת ניסיונות לשבירת רוחו בצינוק הקודר והמצחין של הק.ג.ב. הרוסי:
... הצינוק כמו נבקע: את ההוויה ואותי עצמי שטף זוהר של אושר עילאי. קבר הייסורים רטט בכל נימיו באושר כה על-אנושי שאני, מלא חדווה עד למעלה מגדותי, התנפלתי על הרצפה בתפילה חמה, מערבב לבלילה אחת מלים עבריות ורוסיות. ...מעולם בחיי לא ידעתי, וכפי הנראה לא אדע עוד, שום דבר שאפילו מתקרב לחווית האושר הטהורה, הקדושה, הבלתי-אפשרית הזאת. זה היה משב-רוח של הנצח, שבו נעלם ללא עקבות כל הרע... לא קור, לא כאב, לא רוע ולא מוות, לא היו קיימים לגבי. לא זו בלבד שלא נזקקתי לשום דבר, אלא אדרבא, לא ידעתי למי ואיך להעניק מאושרי שמילא אותי כולי. רק לאחר ימים מספר, כאשר נותרה בי עוד שארית-מה מן החוויה הזאת, נזכרתי ברעב, וכמה טעימה היתה לי הבלילה הדלילה עם הגריסים הגסים!... עם ריצוי תקופת העונש בצינוק... הוליכוני לחדר החקירות... הם ציפו לראות אדם שבור וכנוע, טרף קל. במקום זאת ראו אסיר שמח... מצהיר בחופשיות שעכשיו אין לו על מה לדבר איתם.
(אריה וודקה, זכרונה של ארץ חורגת, הוצאת סני סייל 1990, ע' 15.)
יש שאינם מסתפקים אפילו בנחמה כזאת. שהרי בתקופות הארוכות של צמצום התודעה, הרע הוא איום ואינסופי, וכיצד יכולה תקופת הטובה הבאה לאחר מכן לבטל את מה שהיה? אלא שלפי תורת הסוד, יש תודעה גבוהה עד כדי כך, שהיא חודרת גם לעָבר, מראה גם את הרע-שהיה עצמו כנחוץ, כחלק ממבנה הטוב, כ"הדום" לטוב, ולכן כטוב עצמו.
חשיבות התודעה המצומצמת
עד כאן – התרחבות התודעה על-ידי גילוי כלשהו של מה שמעֵבר לה. אבל כאן נוכל להבין מדוע לְעולם החידה חשובה מן הפיתרון: דווקא התודעה המצומצמת, ולא הרחבה, היא החשובה, שכן רק היא מאפשרת בחירה. בתודעה המצומצמת מתעלם מעינינו מבט-הנצח המַנחה והמנחם, אין הוא נוכח אלא כנקודה פנימית עלומה, כאפשרות עמומה; ההתמצאות בחיים נעשית מסופקת, כל הכיוונים נראים שווים; הקשיים, הייסורים והזוועות נעשים ברורים וקשים, ובולעים את התודעה כולה. הצלחות שטחיות ("הצלחת הרשעים") נראות מדהימות ומשכנעות.
ורק אז, בתודעה המצומצמת, יש אפשרות לבחירה שיש לה ערך, לבחירה שעל אף הכל, לבחירה באפלה, לבחירה שאינה עִסקה, שאינה משתלמת מיידית. בחירה כזאת היא המוציאה לאור והעושה את ההבדל בין שטחי לעמוק, בין לא-ראוי לראוי. ולכן התודעה המצומצמת היא חסד. הדין הוא החסד. (הרעיון הזה, שהצמצום, הדין, הוא-הוא החסד, מובא בספר ה"תניא", ספר היסוד של חב"ד; חלק שני, שער הייחוד והאמונה, כפירוש הפסוק "ד' הוא האלהים" – החסד הוא הדין: החסד, כדי לפעול, מתכסה ומתעטף בדין.)
ובעודו בתודעה המצומצמת, יכול אדם להתעמק יותר ולהבחין יותר ויותר ברע הקיים בעולם – ובכל זאת לִפנות אל הטוב ולעשות אותו; כן, לאהוב את מקור הטוב, שכולו טוב. ובזה, כביכול, נוצלו תנאי החשֵכה באופן היעיל ביותר.
בחירות כאלה, שוב ושוב, מעצבות את האישיות באופן שתוכל להתחבר מחדש, יום אחד, עם חֵלק-התודעה הרחב יותר, והפעם להיות מסוגלת להכיל אותו.
יהודי בחושך
מה שנכון ביחס לייסורי היחיד, נכון גם ביחס לייסורים לאומיים, ובייחוד ביחס לגורל היהודי. ישנו עַם אחד ששעת הצלחתו איננה רק שעת חוסן לאומי וכלכלי, אלא גם שעת תודעה מורחבת ומוגבהת, שפירושה עבורו הוא – קִרבה לאלוהים, לחוכמתו, לחסדו ולגבורתו; וזהו גם ייחודו בעמים. וכגובה עלייתו עומק ירידתו: לא רק הידרדרות לאומית, חורבן וגלות, אלא שעת צמצום תודעה וסילוק שכינה, שעה שבה מענים אותו כוחות של אופל והרס מבפנים ומבחוץ.
והנה דווקא בתנאים האלה הוא שומר אמונים לקריאה הפנימית, שהיא בתנאים האלה בלתי-מוסברת – לשרוד כיהודי. לשם מה? היו שאמרו שהשרידה היהודית חיונית לשרידת האנושות. במדרשי חז"ל ובקבלה, עבודת עם ישראל, דווקא בגלות, מקיימת את העולמות התחתונים והעליונים.
בתנאי החשֵכה המסנוורת השוררת כאן ועכשיו, קשה לדעת.
*
אכן קשה לעמוד במשימה היהודית. ואכן, מיליונים זנחו וזונחים אותה. איני בטוח שתשעה מכל עשרה יהודים נהרגו בפועל ממש, כפי שכותב אריה סתיו. מתקבל על דעתי יותר שנטמעו, שהתבוללו, שהפסיקו את המאמץ להתקיים כיהודים, וממילא הופעלה ברירת המחדל ונעשו מה שנעשו. וגם אלה שקיימו את יהדותם, לא תמיד עשו זאת מתוך מוּדעות מלאה לחשבון הנורא. תודעת הגלות הריהי שקועה במאבקים קטנים על זכויות ומול גזֵרות, ובסך-הכל, היא מסכמת – "לא נורא". אפשר לחיות עד לרגע הבא.
רק בעִתות שיא בהיסטוריה מַרעים הרעם ומבריק הברק, ומתגלה לרגע המראה המקיף, המבהיל והמחריד. כאלה היו החורבנות, הגירושים הגדולים, מסעות-הצלב והשואה. ובימינו עתירי המידע, פתוח הסיכום הנורא יותר מבכל זמן אחר לעיני המוכנים לשאת את מראהו. כל האחרים יכולים להמשיך לומר: לא נורא, אפשר לחיות, ואפילו לעשות קצת חיים פה ושם, לפתור בעיות מזדמנות וליהנות מחבילות-מתנות.
הייתי אומר, שמי שיכול לעמוד במשא האיום של הדורות, כבר קשור, גם אם שלא-במודע, לתודעה המקיפה והגדולה יותר.
*
ורק כך מתאפשר שחבורה כחבורת כותבי "נתיב", רובם רציונליסטים, חילוניים, אקדמאיים, מפוכחים, בקיאים בהיסטוריה, כאלה המסוגלים לעשות את כל החשבון ולדעת שהעסק הוא עסק רע – יבחרו, למרות הכל ועל אף הכל, להישאר יהודים, להילחם ולהתייסר על כך- -
ולהפסיד טפיחות על שכם, מלגות וחיבוקי ממסד, אהדה, מעמד וכסף.
וזאת ימשיכו לעשות גם אם הרב-שיח הנוכחי יגיע למסקנה שלאחר המסע במכונת הזמן, ברור שאין שום טעם וחשבון עלֵי אדמות להישאר יהודי.
ד"ר דניאל שליט כותב ומרצה בנושא מחשבת ישראל.
מדוע להישאר יהודי?
אליקים העצני
בפתח המענה לשאלה הגדולה – הערות אחדות:
השוואת מספר היהודים בעולם היום למספרם של האיטלקים היא בעייתית, מפני שהאיטלקים של היום אינם הרומאים של הימים ההם. הרומאים אינם, כמו שהכנענים אינם. כל אחד מהם, בזמנו, עמד בפני השאלה העומדת גם בפני היהודים – לשחות עם הזרם, להתייוון, להתנצר – או לשלם את המחיר ששילמו היהודים? הם בחרו שלא לשלם מחיר. אבל היהודים שרדו. והרי פרדוקס: הרומאים והכנענים אמנם שרדו במקומותיהם, פיזית, והתרבו מאוד – אך איבדו את זהותם התרבותית והלאומית. ואילו אנו סבלנו גלות והשמדה, ועל זהותנו שמרנו. נוכח זאת, על מי ניתן לומר שהוא "קיים" – מי שגופו נשאר שלם ותודעתו נמחקה, או מי שגופו נקרע והושחת, אך תודעתו שלמה?
את שאלת הבחירה שָׂם השואל בפיו של INRI – Jesus Nazarenus Rex Judaeorum: "ישו הנוצרי מלך היהודים", כפי שנכתב על צלבו. והרי דברים כפשוטם: האיש הוציא נשמתו כיהודי, הוצא להורג כמורד בשלטון; הרומאים לא היו כאן המוציאים לפועל של גזר-דין תיאולוגי. ואם מת ישוע כיהודי, לא הוא העמיד בפנינו את הבחירה לעבור למסלול "ההצלחה החברתית הגדולה ביותר באלפיים השנים האחרונות". מוטב לשים את השאלה בפיו של שאול התרסי שהפך לפאולוס, "שליח האומות". הוא שהפריד את הנצרות מן היהדות, שחרר אותה מן המצוות המעשיות, העלה את ישו לדרגת אֵל וביסס את תורת "החטא הקדמון" שאין לו תיקון על-ידי מעשים טובים וחזרה בתשובה, זולת החסד האלוהי ש"המושיע" העניק במותו למאמינים באלוהותו.
המאה השנייה לספירה, שראתה את השואה שבאה בעקבות מפלתו של בר-כוכבא, ובה החלה התנתקות הנצרות מן היהדות, לא היתה הצומת הראשון בו נדרשו היהודים לבחור בין היותם "עם לבדד ישכון" לבין הצטרפות ל"סיפור הצלחה" נוכרי. מאתיים שנה קודם לכן הם הוזמנו להתייוון – להצטיין בגימנסיון במקום בבית-המדרש, ומאות שנים לפני-כן קרצו להם נביאי הבעל וכוהנות העשתורת. ושוב, 500 שנה אחרי פאולוס והשליחים, ניתנה להם הזדמנות נוספת להתחבר לכוח עולה וכובש שיצא מחלציהם – האיסלאם. אולם הם סירבו שוב ושוב ושוב ושילמו, ומשלמים עד היום, את מלוא מחיר סירובם.
ובכל אלה טרם הזכרנו את הבחירה הראשונה, המכרעת, זו שבה החל הכל. בחירתו של אברם בן תרח, אשר – כפי שפירש ר' יהודה את כינויו "עברי" – "כל העולם כולו מעֵבר אחד – והוא מעֵבר אחד".
The Pursuit of Happiness
האם מתכוון השואל לעמת כל ערך בעולם מול סיפור ההצלחה הגדול מכולם – "הרדיפה אחר האושר"? אם זו השאלה, נקודת ההתחלה היא בוודאי אברהם אבינו, שלא היסס לצעוד לתוך כבשן האש של נמרוד – הראשון בשורה של כבשנים העתידים לבוא – כדי להקנות לעובדי האלילים את הרעיון המופשט של אל אחד, בלתי-נראה, שעצם ייחודו מטיל על האדם את הנטל הקשה מנשוא של מוסר אבסולוטי, ועמו חובה מוחלטת להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור – עול של מלכות רוחנית שאינה נתפשת בחושים.
הלא השואל לא התכוון להעריך מחדש את כל תולדות האנושות ולומר שלא כדאי, למשל, לשלם את המחיר ששילם פרומתאוס כאשר הביא את האש לבני-האדם? יש להניח שהשואל בחר בפרשת הדרכים שבין היהדות לנצרות, דווקא מתוך הנחה שהעגלה ההיא של פטרוס לא היתה ריקה כעגלתו של נמרוד, אף כי אולי פחות מלאה מעגלתנו הכבדה שלנו. והשאלה היא – האם ההבדל הספציפי הזה היה שווה את המחיר? האם אותה הנצרות שהיהודים דחוהָ שונה מן היהדות רק בניואנסים, אך במהותן זו מִקשה אחת, יודו-נוצרית?
נצרות ויהדות
מה דחו היהודים בנצרות החדשה?
הם לא יכלו לקבל את ביטול המצוות המעשיות, ובדחייה זו ביטאו את ההבדל שבין חיוב החיים באמצעות קידושם היומיומי על-ידי מצוות, לבין חילוּנם ונעילת הקדושה בכנסייה, שם מוענקת הישועה כחסד;
הם דחו את האלמנטים האליליים שב"שילוש", דחו אלוהים שהתגלגל לבשר – נולד ומת וקם מחדש כמו תמוז וכמו דיוניסוס, אלוהים שיש לו "אֵם קדושה";
הם לא יכלו לקבל את הוצאת אבן היסוד בתורת המוסר שלהם, זו האומרת שיש לאדם תַקנה וחזרה בתשובה מתוך עצמו. היהודים לא יכלו להמיר את החובה האינדיבידואלית הזאת בכפרה ש"בן-האלוהים" העניק כמתת חסד על-ידי עצם מותו, מות-קורבן. הרב שולווייס מלוס אנג'לס מטעים בצדק, שבעקדת יצחק ביערו היהודים מקרבם כל רעיון של הקרבת קורבן אדם. ומהי הצליבה בעיני הנוצרי אם לא אלוהים שהקריב את בנו?
גם את "הקדושים" הנוצרים )קאנוניזציה, ביאטיפיקציה) לא יכלו היהודים לקבל. כוהנים, נביאים ומלכים – כן; קדושים – לא.
מכאן שלפנינו לא שתי ורסיות של מהות אחת, אלא זרוּת גמורה וניגוד קוטבי.
יתר על כן: היהדות לא רק מציבה את היחיד מול אלוהיו; היא חובקת גם יחיד, גם עם, גם ארץ. היא מעצבת גם את חיי היחד, ולשם כך היא זקוקה ל"עם סגולה מכל העמים", שנבחר "לא מרובכם מכל העמים, כי אתם המעט מכל העמים", עַם נושא שליחות, ש"המצווה, החוקים והמשפטים" הוטלו עליו כקולקטיב. רק לאחר שיָקום ויהיה העם הזה לחברת מופת בארץ יעודה, שתהיה קדושה מכוח קדושת חייו בתוכה, הוא יוכל להיות גם ל"אור גויים", אור אשר יזרח ב"הר בֵּית ד'"... "כי מציון תצא תורה, ודבר ד' מירושלים".
את השליחות המיוחדת כעם, ביקשה הנצרות לשלול מן היהודים. מה הפלא שהגיעו למסקנה כי מייחודם כיהודים, הנושאים – כפרטים וכעם – ערכים סגוליים שאינם ברי-חיקוי – לא נותר דבר? באורח בלתי-נמנע שוב מצאו היהודים את עצמם בסיטואציה המוכרת עוד מימי אברהם: כל העולם – האלילי-נמרודי, האלילי-כנעני, האלילי-יווני-רומי, הנוצרי – מן העֵבר האחד, והיהודי מן העֵבר האחר. בעֵבר ההוא מתחלפים השחקנים כל הזמן, אך בעֵבר הזה נשאר תמיד, בודד – היהודי הנצחי.
אחר-כך עתידים להופיע בעֵבר ההוא גם מוחמד והאיסלאם, ולוּתר עם הרפורמציה, וגם הם חיזרו אחרי היהודי, שיעבור סוף-סוף לעֵבר השני וישתתף "בהכתבת סדר-היום הבינלאומי". אך בכל פעם הביט היהודי בתהום החוצצת בין העבָרים – ונבהל. "אתה בחרתנו מכל העמים", נאמר, אך לאמיתו של דבר היהודים הם הבוחרים, שוב ושוב, מדי יום ביומו. מיליונים מביניהם נרצחו באלפי מיתות משונות, ולמרות זאת ממשיכים השורדים לחתום בבשרם אותה החתימה, העלולה לדון גם אותם לגורל דומה. והרי זה כאילו אמרו: הבחירה שאנו עושים היום, היינו עושים אותה גם במבחנים הקודמים, אלפי שנים בחזרה, עִם צפייה מראש של התוצאות.
מעל התהום
למען האמת, לא כולם בחרו כך. הישראלים עובדי הבעל, המתייוונים, "המינים" בימי הרומאים – בחרו בחלופה השנייה. הם שחו עם הזרם, שרדו גופנית, אך כעם נושא תרבות – נעלמו. בשפת ימינו היינו אומרים: "הם התקרנפו", וביסוד לשון-גנאי זאת מונחת ההנחה שטוב וראוי שלא להתקרנף, כי "החיים אינם הערך הגדול ביותר של החיים".
בספרד ובפורטוגל היו כמיליון יהודים, אולם אחרי 100 שנות רדיפות, רק כרבע מהם עזבו על מנת להישאר יהודים; אחרי השואה בחרו רבים להתקרנף, וזה היה לֶקח השואה שלהם; היום, נישואי התערובת אוכלים בעם היהודי בכל פֶּה בכל רחבי העולם, וגם זו הליכה אל "העֵבר" ההוא.
ואף-על-פי-כן, יחידים ומיוחדים הם היהודים, שתמיד-תמיד נשאר מהם מיעוט המסרב לעבור. ואין מיעוט כזה אצל שום עם אחר בעולם. וגם, פלא פלאים, בכל דור ודור נמצאו לו לעם היהודי מצטרפים חדשים מבין האומות, ופעמים רבות – הטובים שביניהם, שנצרכו לתעצומות נפש, לכוח רצון ולאופי נחוש מאוד לעזוב את החיק החמים של עמם ואמונתם, לדלג על פני התהום ולאמץ להם לא רק דת אחרת, זרה ומוזרה, אלא גם עם אחר, כי אין יהדות מחוץ לעם היהודי – ואף זו תופעה בלתי-מוכרת ובלתי-מובנת בעולם. ה"תעבורה" הזאת, מכאן לשם ומשם לכאן, נמשכת עד היום.
דברי גויים על היהודים
ועדיין נשאלת השאלה – האם "כדאי"? לשאלה זו מוטב ישיבו גויים, המתבוננים בנו מבחוץ ומרחוק:
פרידריך הגדול ביקש מן הכומר שלו הוכחה כלשהי בדבר קיומו של האלוהים. "עובדת שרידותו של העם היהודי", היתה התשובה.
מרק טוויין שאל: "היהודים מהווים רבע אחוז מן המין האנושי... [אך] חשיבותו של היהודי עומדת מחוץ לכל פרופורציה לכמותו המזערית. תרומתו לרשימת השמות הגדולים בספרות, במדע, באמנות, במוזיקה, בכספים, ברפואה, בחוכמת הנסתר, עומדת ביחס הפוך לחולשתו המספרית... המִצרים, הבבלים והפרסים קמו, מילאו את כוכבנו ברוב מהומה ותפארת, ואחר כך נמוגו לתוך חלום ועברו מן העולם. היוונים והרומאים באו אחריהם והקימו רעש אדיר, והם אינם. עמים אחרים קמו, החזיקו את הלפיד ברמה זמן-מה, אולם האש כבתה והם יושבים עכשיו בדמדומים, או שנעלמו. היהודי ראה את כולם, בילה את כולם, ונשאר היום מה שהיה מאז ומעולם. ואין הוא מגַלה – לא ניוון, לא חולשת זִקנה ולא רפיון-איברים, במרצו אין האטה ומוחו הערני והחודר אינו מתקהה. כולם בני-תמותה, חוץ מן היהודי; כל הכוחות האחרים הם בני-חלוף, רק הוא נשאר. מה סוד נצחיותו?
ווינסטון צ'רצ'יל רשם: "אדם חושב אינו יכול להכחיש את העובדה, שאין שאלָה בכלל, שהם [היהודים] הגזע בעל העוצמה והבולט ביותר שהופיע בעולם".
טולסטוי אמר: "היהודי הוא אותה ישות שהורידה משמַים את אש התמיד והאירה בה את כל העולם. הוא המקור, המוצָא והמַעיין שמתוכו שאבו כל יתר העמים את אמונותיהם ודתותיהם".
תומס קאהיל (בספרו "מתנות היהודים", 1998) כותב: "היהודי נתן לנו ... את חיינו הפנימיים. כמעט ואיננו יכולים לקום בבוקר ולחצות את הרחוב מבלי להיות יהודים. אנחנו חולמים חלומות יהודיים, הוגים תקוות יהודיות... ההיסטוריה, העתיד, החירות, הקִדמה, הרוח, האמונה, התקווה והצדק – הם מתנות היהודים".
פול ג'ונסון ("היסטוריה של היהודים", 1987) סיכם: "החזון היהודי היה לאב-טיפוס של הרבה משימות גדולות למען האנושות – אלוהיוֹת ומעשי ידי אדם... היהודים ניצבים במרכזו של מאמץ בלתי-פוסק להעניק לחיים האנושיים את הכבוד של היות להם תכלית".
בדברים אלה גלומה התשובה על השאלה שנשאלנו. שהרי ממה נפשךְ: אם לא כדברי קוהלת "הכל הבל", אם יש משמעות אוניברסלית להבדל בין אדם-המערות לאדם המחפש תכלית לחייו, "כדאי" היה להישאר יהודי. ודוק: כל המשקיפים הללו מבין הגויים מדַברים על היהודים בני זמנם שלהם, היהודים שבחרו להישאר יהודים, לא על אלה שבמשך הדורות החליטו להצטרף לחזקים. אותם שהעדיפו לפרוש מן הגורל היהודי, לא להם פוזרו השבחים הללו. וגם היום, מי שנטשו – יהודים למחצה ויהודים לשעבר כמו קספר וויינברגר, ארתור שלזינגר, מדלן אולברייט, וויליאם כהן, ג'ון קרי – חיי צאצאיהם מובטחים, אך ללא אותה נשמה יהודית יתרה.
בסופו של דבר הלא תלוי כיצד מודד שואל השאלה "הצלחה חברתית": האם המבחן הוא להגיע ל- 2.5 מיליארד מאמינים ולהכתיב את סדר-היום הבינלאומי, או משהו אחר לגמרי?
אוליב שריינר, סופרת דרום-אפריקנית (מצוטטת על-ידי הרב הרץ ב"ספר על מחשבה יהודית", 1966), עונה על כך:
אכן, קשה לכל האומות האחרות לחיות עם היהודים. זה מרגיז ולא נעים. היהודים מביכים את העולם, מפני שעשו דברים מעֵבר למה שאפשר לתאר. הם הפכו מנוּכרים מוסרית, למן היום שבו אבי-אבותיהם, אברהם, הציג לעולם את הסטנדרטים המוסריים הגבוהים ואת יראת האלוהים... הם נתנו לעולם את התנ"ך ואפילו את מושיעו.
היהודים הוֹרוּנוּ שלא לקבל את העולם כי אם לשנותו, אבל רק מעטים אָבו לשמוע. יתר על כן, היהודים הביאו לעולם את ייחוד האלוהות, אך רק מיעוט רצה להסיק את המסקנות המוסריות הנובעות מכך.
תת-ההכרה של בני אומות העולם מנסה להזכיר להם עד כמה הציוויליזציה המערבית מעוצבת על-פי תפישות שבוטאו לראשונה על-ידי היהודים, [אך] הם עושים הכל כדי לדכא תובנה זאת. הם מכחישים שהיהודים מזכירים להם כי לחיים תכלית נעלה יותר... מעבר לכוחותיהם הוא להתמודד עם זה, מביך מדי להודות בכך, ועל הכל – יותר מדי קשה לחיות על פיו...
הדגשתי את הנאמר בדבר אי-קבלת העולם כמות שהוא, המאבק לשנותו, ומתן תכלית לחיים – התכונות האופייניות ליהודים בכל תולדותיהם.
מערכת ערכים אחרת
אמור מעתה שעצם התהוותו של הפנומן "עברי", מי שהוא מעֵבר, היתה אקט של החלטה מודעת, שלא לחפש את ההצלחה החברתית הגדולה ביותר אלא בספֵרה אחרת לגמרי, רוחנית. לא הימור של היהודים על הַסוס הלא-נכון היה כאן, אלא משחק על מגרש אחר לגמרי, מתן מובן שונה בתכלית למושג "הצלחה חברתית" או לשאיפה להכתיב סדר-יום עולמי. זכות קיומו של היהודי כיהודי, וההשלמה עִם הסבל שקיום זה בהכרח גורר אחריו, צריכות להימדד מתוך עולם המושגים שלו, ועל-פיו.
אנקדוטה מימי המנדט:
הבריטים הטילו עוצר על 'מאה שערים'. בלב השכונה ניצב טנק, ומתוכו בולט פלג גופו העליון של קצין בריטי, מצוחצח במלוא הדר מדיו, מקלונו תחת בית-שחיו... על פני הטנק עובר בזקנו ובפאותיו יהודי חרדי, מוליך את בנו לחדר. "מוישל'ה", הוא אומר לו: "אתה רואה את הגוי הזה? אם לא תלמד, יהיה לך הסוף שלו!"...
ישראלי ויהודי
תהליך הבחירה לא פסק בעם היהודי אפילו ליום אחד, והוא ממשיך ומתנהל כאן ועכשיו. יש משמעות רבה לפליטת-הפה "הפרוידיאנית" של שמעון פרס, ששאלו אותו בעקבות הפסדו בבחירות לנתניהו : "מי ניצח?", והוא השיב: "היהודים ניצחו, הישראלים הפסידו"...
למי התכוון פרס בכינוי "יהודי"? מסתמא לדתיים, למתנחלים, ללאומיים – בסדר הזה. והפרופיל ה"ישראלי" שלו, מסתבר, הוא אדם ממוצא יהודי שהיה מעדיף "להיוולד מחדש" ולהיות אוניברסליסט, קוסמופוליט, אדם שהקֶשר למורשת אבותיו, כמו גם הזיקה הארצית שלו אל ארץ מולדתו "קטנים עליו". אדם שהאהדה וההבנות שלו נתונות לזָרים, וסמלי החיקוי אליהם הוא שואף נמצאים בחוץ. "הישראלי הנאור" טוען באזני אחיו "הפרימיטיביים" את טיעוני תלמידו של INRI : כל תמרורי ההצלחה מורים שׂמאלה; לשם נוסעת רכבת ההתקבלות אצל הגויים, שם התהילה והסיכויים לשרוד, שם הפופולאריות ומחיאות הכפיים, החל בלשכות משרדי החוץ ועד לעיתונות הבינלאומית והתקשורת הישראלית. רק מעט מאוד יהודים שהתקרנפו נעשו "ישראלים" מתוך שכנוע אידיאולוגי; הרוב הגדול עולה על נתיב ההתנתקות לשם נוחות גרידא. לא געגועים למולדת הוריהם אחזו בעומדים בתור לקבלת דרכונים בפתח הקונסוליות של פולין, רומניה, הונגריה, גרמניה ושאר גיאיות ההריגה, כי אם עצת תלמידו של INRI להצטרף ל"בעלי ההצלחה החברתית הגדולה ביותר" של ימינו, הלא הם מאות המיליונים המחזיקים בפספורט הנכסף של האיחוד האירופי. אלה, כאשר הם בוחרים לבניהם שֵׁם תמים כמו "תום" או "נטלי", רק נוחות השעתוק הלועזי עומדת לנגד עיניהם.
כן, יש היום במדינת היהודים – 'יהודים'. היהודים מן הזן הזה, גם אם אינם נרדפים פיזית, הם מושתקים ומופלים לרעה על-ידי האליטות ה'ישראליות' השולטות. וגם כאן – אלה מן העֵבר האחד ואלה מן העֵבר השני. מסירת חלקי ארץ-ישראל לזרים, השמדת גושי התנחלות יהודיים, גירוש יהודים ממקומותיהם בתוך ארץ-ישראל – כל אלה, מעֵבר לתכליתם המדינית או הביטחונית המוצהרת, יש להם משמעות רחבה הרבה יותר: הטיית ספינת המדינה מן הערכיות לעבר החומרנות, מן הנצח אל העכשיו, מ"כלל ישראל" אל האני האישי, משורשי העָבר ונחלת אבות אל הווה מנותק ללא אתמול וללא מחר. וגם כאן, מי שהולך עם הזרם, מי שמתקרנף – שׂכרוֹ בצִדו, ואילו מי ש"לא ישתחווה", כמעשה מרדכי היהודי, משלם את מלוא המחיר, כפי שיהודים רגילים לשלם, דור אחר דור.
אם כן, השאלה ההיא ניצבת מולנו גם היום, שעה-שעה: מי שבוחר היום להזדהות כיהודי וכנאמן ארץ-ישראל, ניתן לנחש בקלות מה היה משיב לשאלת הבחירה שהובאה בזה: לאו מוחלט.
הערה אחרונה
חסר אני ידע וסמכות להשיב על השאלה התיאולוגית מדוע הביא הקב"ה, שלפי הרמב"ם "גומל טוב למי שישמור מצוותיו", כל-כך הרבה פורענויות על היהודים. האומנם רָעים אנו כל-כך, רעים יותר מן הגרועים שבגויים, שחלקם שפר עליהם?
את תשובתי נותן אני כיהודי לא דתי, ומבחינה זו קשה לי אולי יותר מאשר למי שעונה על בסיס הלכתי, שם מצויה בוודאי מסילה ישרה. את בחירתי להיות יהודי, 2000 שנה למפרע ברוח שאלתו של השואל, עשיתי מבלי לצַפות ל"גמילת טוב" כמשמעה, ישירה וגשמית. לכן לא יוכל השואל לדחוק אותי לפינת העיקר ה- 11 של הרמב"ם. אולם, דומה עלי שגם יהודי השומר תרי"ג מצוות לא יפרֵש את דברי הרמב"ם כפשוטם, ולא יראה את "גמילת הטוב" בפרמטרים עכשוויים וגשמיים גרידא.
בדבר אחד אני בטוח: ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו" אין בה כל נימה סרקסטית. להפך: מי שנרדף כל ימיו, הוא ואבותיו וזרעוֹ אחריו, מי שיום ולילה חייו תלואים לו מנגד, רק הוא מסוגל להודות ולברך על הנס הזה של הישארותו בחיים עד לאותו הרגע.
לגויים אין ברכה כזאת – ומעניין לָמה.n
ח"כ לשעבר אליקים העצני כותב ומשדר בקביעות בנתיב, ידיעות אחרונות, ערוץ 7 .
בחירה ביהדות
מֶגי אדם
לשאלה נכבדה זו, הבוחרת הייתי להיות יהודייה לו ניתנה בידי הברירה, תשובתי היא זו: ממה שאנו רואים כאן, יהדותו של אדם עניין של לידה היא, ולפיכך היא בוחרת בו, ולא להיפך. לפחות ממה שאנו רואים. במקום אחר ובמצב צבירה אחר של עצמנו, הקודם ללידה – שם נעשית הבחירה בלהיות יהודי או לא. ובאותו מצב צבירה אחר – שכר ועונש, טוב ורע, קל וקשה הם מושגים שונים ממה שאנו מבינים כאן. לפיכך אותו המדד שהובא בשאלה, הכיצד זה יהודי שומר מצוות ועושה טוב, הכיצד זה חייו אינם נוחים – מתבטלת מאליה. משום שאי-נוחות שבכאן, אינה זהה למה ששָׁם; רע שבכאן, אינו הרע ששם; טוב של כאן אינו אותו הטוב של שם. להיות יהודי הריהו לעלות כיתה, שכן זוכה אתה ברוח אחרת, עוצמה פנימית אחרת, ראייה אחרת, סולם ערכים אחר. ועוד נשוב נדבר באותה רוח יהודית. ועל רוח יהודית שבי לא הייתי מוותרת בשום פנים ואופן. ואירע ועמדתי בניסיון, ולא ויתרתי.
ודבר נוסף שקיבלתי מרבותי: אילן הוא. וכל נשמה יהודית בכל אתר ואתר, פרי היא של אותו האילן, כך עוצבה מקדמת דנא. והרי שזה מחזירני להתחלה: גם ממה שאין אנו רואים, יהדותו של אדם היא בוחרת בו, ולא להיפך.
*
מהי רוח יהודית? עד כה ממה שראיתי סביבי, רבים הטוענים לרוח יהודית כורכים אותה בדת, בפולחן הדת ובדיני הלכה ובנוהגי דת, מָשל היתה היהדות דת בלבד ולא דעת חיים. ולא היא. איש הדת היהודי אומר בלבב שלם "שהכל נהיה בדברו". איני חולקת על כך. אמונתי חזקה היא, שהכל נהיה בדברו. אבל אם כך – מדוע, למשל, הוקמה מדינת היהודים, אחרי אלפיים שנות גלות, בידי חילונים דווקא? אילו ביקש הקב"ה להקים את מדינת היהודים כמדינת הלכה דתית, הרי שלא היה נותן הקמתה בידי מי שנתן. ובכל זאת, אין ספק שרוח יהודית היא שצלחה על מקימיה ומגִניה של המדינה הזו, וסייעה בידם.
כנגדם, אנשים חילוניים, הטוענים אף הם בזכות הרוח היהודית, רואים את הביטוי לה בפילוסופיה, במדע, באמנות, בשירה וספרות יפה, במדינאות פיקחית, בחוכמת המעשה ובהעמדת המעשה על אושיות הצדק – והרי הם טועים עוד יותר מאלה הראשונים, שזוהי בעיני רוח יוונית היא ולא רוח יהודית.
מהי, אם כן, רוח יהודית, אם לא זה ולא זה? רוח יהודית, בתפישתי, אומרת כי יש בורא לעולם, והוא גדול מכל גדול. מכך, שאין גבולו תקרת בית-המדרש, אף לא תקרת בית-המקדש השלישי, אם יוקם, שאם מבקש היה לצמצם עצמו לבית-מקדש, לא היה מאפשר לשניים מבתיו להיהרס עד היסוד. ובוודאי שאין גבולו קאפלת המוזיאון, מדהימה ככל שתהיה, ואף אי-אפשר לכולאו בפקולטה למדעים. אלא, מלוא כל הארץ כבודו.
*
החשיבה היהודית נותנת דעתה לכל פרטי החיים שבין אדם לחברו, ועשייה, וקיום, וחוקת כי תצא למלחמה, וחוקת העבד, והנוהַג הראוי בחי, ומאכל ומשתה ולבוש ורחצה, ודרך גבר באשתו. אולם אין תבונה רחבה זו אלא תוצר של הרוח היהודית, שאינה מגבילה את האלוהים בכל דרך שהיא. ואומרת היא כי רוחו של האדם נצחית היא, אלוהית, כי כל נשמה חצובה מכיסא הכבוד. מכך שרוח האדם אף היא אינה מוגבלת.
שלא כרוח היוונית, שככל שמופלאה היא ביופיה הסיפורי והאמנותי, והבנתה את הרפואה ואת הגוף והספורט והמדינאות והמשפט, ועד כמה שהביאו היוונים את המוח האנושי לגבהים מדהימים ומתחוהו עד לקצה יכולותיו – כך גם הביאה תרבות יוון את ההוכחה למוגבלותו של המוח, בעצם התפוררותה ועצירתה. כי אלוהים שלה – אלילים הם מעשה ידי המוח האנושי, שווים בכל לאדם בתכונותיהם ותשוקותיהם. לפיכך, עם כל נפלאוּתה, מוגבלת היא.
ואילו האל היהודי המופשט, הלא-מוגבל, שהוא היום נחלת הכלל באין אלילים יותר – אין הוא יהודי מעיקרו. של העולם כולו הוא. של תבל ומלואה.
*
מה, אם כן, עניינו של יהודי? שומר הסף הוא. מחובר הוא אל הרוח היהודית, שנִגלה לו באמצעותה כי יש בעולם גדול-מכל-גדול ומלא-מכל-מלא, וקולו קול דממה דקה, והוא נמצא מעֵבר למוח ומעבר למעשה ומעבר להרגשה. ונמצא הוא בתוך כל חי, וקרוב הוא בתוך כל אדם. אף על פי כן, בא האדם – יהודי ולא יהודי – ומנסה להושיבו בתוך בתים או בתוך גנים או בתוך ספרים או בלב שמים, והופך את הקרוב לרחוק.
והרוח היהודית, כל-כולה שהיא חוליה חזקה המחברת את היחיד אל הלא-מוגבל והכל-יכול והקיים בכל – ובכך פותחת היא את האנושות כולה לאור האלוקי, שזכותו של כל יחיד להשתוקק אליו, אם ירצה, ללא קשר לעַם הולדתו ואילן נשמתו.
ואנו, היהודים, מופקדים אנו על כיווניה של הרוח היהודית, תפקיד הוא שהוטל עלינו, ולא שאלו את פינו, ולא בחירה היא. ואם שאלו, אמרנו: "נעשה ונשמע", ושכחנו זאת מאז. ואפשר וכל צרותינו שבאו לנו במהלך הדורות, כפי שתואר בשאלה, אפשר ונובעים הם מכך שאיננו נוהגים נכון באשר הופקד בידינו למִשמר והעבָרה.
לְמה הכוונה איננו נוהגים נכון? איננו נוהגים נכון משום שאנו עושים אחת משתיים: חלק בנו שמסורים הם לרעיון, באים וראשם סחרחר מן הכבוד, ומתגאים בתפקיד שניתן לנו כשומר האוצר, מָשל שלנו הוא, משל אנחנו יצרנוהו, משל רק לנו חלק ונחלה בו. ואוחזים בחוזקה. ומתעסקים הם בפרטים שוליים ומרובים, ומערבבים יחדיו טפל ועיקר, והופכים את החיבור האֶמוני הקדוש – לדת, לדרך חיים מסוימת שהיא-היא האחת והיחידה ואין בִּלתה, לדעתם. ואך יחידים בינותם שנגעה בהם רוח החסד, מאחר שממילא דתיוּתם מקָרבת אותם אל המקור – זוכים באמת להמריא גם מעבר לכך ולחוש את היקר-מכל-יקר והקרוב-מכל-קרוב.
ואחרים שבנו מתנכרים מכל וכל לכל אותו האוצר, מחמת שבטעות הם חושבים שכל אותם פרטי פולחן לאין מספר שהדתיים מנופפים בהם – זה מה שמתבקש מהם בהיותם יהודים, והם נרתעים בבהלה מאותה הזמנה, שכן היא מצטיירת בעיניהם, מחד גיסא, כמין הכרח להיות שונים משאר בני-אדם, ורוצים הם להיות שייכים למשפחת האדם ולא שונים; ומאידך גיסא, כוויתור על מהותם האינדיבידואלית. ולפיכך, אינם מתקרבים דים כדי לראות מה באמת מוצע להם בזה.
וכל צרותיו של העם היהודי, ובמיוחד צרות אלו של המדינה שאנו חווים היום, נובעות לדעתי מן הסיבה הראשונה: מן הרצון להיות עם ככל העמים ולהתכחש לאילן ממנו נוצרנו. מן הבריחה מן התפקיד שבהיות יהודי. וממה הבריחה נובעת? מכך שעושים יהודים מן היהודי, ומאותו התפקיד, יותר ממה שבאמת הוא.
אשוב ואומר מהו אותו תפקידו של אדם יהודי, בתפישתי. שניים הם: האחד, לשמור למען עצמו הוא, ככל אדם יציר האל, ולחפש תדיר, את אותו החיבור הבלתי-אמצעי לאותו גדול, לאותו מקור החיים, אותו המגע של רגע מיוחד ושלם לעצמו, שהוא המטרה של כל אדם באשר הוא. אותו חיבור, אין לו שום זהות מוגדרת שכלית, אלא הוא חוויה נקייה ייחודית במינה, שכל מילים שאנו מכירים, כמו קול דממה, או נועם, או התעוררות, אין הן אלא תיאור של על-יד, שכן חוויה שהיא שמעֵבר לשכל ומעבר להרגשה ומעבר לפיזי. אבל דבר זה עניינו של כל אדם הוא, ויהודי בכלל זה.
ויהודי בפרט, אין הוא גופו האוצר אלא הוא שומר הסף, ומתבקש הוא להראות לעמים כולם, בעצם היותו שומר על אותו הדבר הנעלם בכל מצב שהוא, ואף במחיר קידוש-השם וצרות נוראות – כי דבר חשוב ביותר קיים שם מאחורי הסף, ששווה להקריב חיי-שעה שבכאן למענו. ויבואו, ויבקשוהו, ויאמצוהו גם הם, כפי שאכן עשו.
ומכאן עולֶה ובא נושא הנצרות, אותה הבחירה שהוצעה בשאלה, אותה הבחירה שאכן נולדה בתוך העם היהודי, ומכאן שעמדה בפניו הבחירה, ולא שאלת-שווא היא ששאל סתיו, אלא חדה היא ומעוגנת במציאות ההיסטורית. ולאור הצלחתה, מדוע לא? מהי אותה הנצרות ומה פגם בה, שהרי מן היהדות ובזכותה הולדתה, ומאמינה היא באותו הבורא המופשט הקיים בכל, ומאמינה היא שיש חיים מעֵבר, שהם יותר מציאות מהמציאות הנתפשת בחושים, ואל מציאות זו מן הראוי שיתכוון אדם. ובכך שתיהן שוות.
ובכל זאת עיוותה הנצרות את עיקריה של אִמהּ יולדתה. היא התרחקה מן החיים והפכה את המגע בחיים, במקור החיים, לאגדה של שכר ועונש, גן-עדן וגיהינום, שליחים ומלאכים ואב ובן ורוח הקודש. ולא רוח הקודש לבדה. והרחיקה מן האמת במקום לקָרב. ומשום כך, כנראה, תפסה את הלבבות, שנמשכים הלבבות לאגדות. וגם משום שזמנהּ היה זה, ותם, ולא לעולם היא הנצרות.
תִקצר היריעה לדבר פה בפרטים של הבדלי יהדות ונצרות, כמו סירוס האהבה לאחֵר כמידת אהבתך לעצמך, עליה דיבר רבי עקיבא, אשר בנצרות הפכה להקרבה של עצמך; ועמידה בפיתוי שמפתה אותנו העולם הזה לשוב ולהירדם ולשכוח – שהפכה שם לפיתוי הבא מן האישה ופחד ממנה; ואף הפחדה שטנית בשם שמים נמצאה שם, שאין ממנה דבר ביהדות; ובסך-הכל באה הנצרות בדרישה לטוב ולטוהר כאלה שאין אדם חי יכול לעולם לעמוד בהם, ומכך בטל מאליו הסיכוי שנוצרי כלשהו יגיע אכן לגן-העדן הנכסף. ובכך נמצאה הנצרות מרחיקה מן המקור, במקום לקָרב.
ועוד פגם יש בה, שהקרבת הרצון האישי וחיי-שעה למען חיבור לאלוהי עליה מדברת היהדות, הפכה שם להאלהת הסבל כסבל. אולם היהדות שִׂמחה היא, קִרבה בלתי-אמצעית של כל יחיד לבוראו, יודע סֵפר כמי שאינו יודע סֵפר. שמחה ראשונית, שמחה על עצם היותי בחיים, שמחה גדולה על שאלוהים גר בתוכי והוא המניע הראשון והיחיד לחיי, ומחוברת אני אליו בכל שעה שמתכוונת אני לכך, וחיבור של אתמול – של אתמול הוא, והיום אקום ואחפשנו שוב, בכל רגע ובכל מעשה קטון וגדול. ומודָה אני ומודֶה היהודי, מדי בוקר בבוקרו, מחדש.
*
נסכם: עַצמוּתו ועוֹצמתו של האדם היהודי והעם היהודי המאמין – שחוזרים הם ושבים ואומרים כי יש בעולם קדוש-מכל-קדוש ואליו מן הראוי לשאת עיניים, אותו יּשַׁווה אדם לנֶגדו תמיד, וכל השאר אך ניסיון של מה-בכך. ומרוב שהם מדברים בזה, לעתים הם שוכחים בעצמם לעשות. ואינם מבינים שלא החשיבה היהודית עיקר, אלא תוצר היא מן הרוח היהודית; ולא הרוח היהודית עיקר, אלא שמסדרון היא, אליו.
ומשום-מה הפך היהודי אכוּל, אִם ברגשי עליונות ואם ברגשי נחיתות, שאינם מאפשרים לו לנהוג ברגיל עם אחיו בני-האדם, שכן כורע הוא תחת נטל התפקיד או נמלט ממנו בכל דרך שימצא. והעמים האחרים אינם מבינים אותו, משום שתופשים הם שתפקיד חשוב לו בעבורם, אולם אין הוא ממלא תפקידו בצניעות ובחֵן, כחייל נאמן השומר צל מלכו, אלא מאציל הוא על עצמו זכות אלוהית, בין כשהוא זכאי לה ובין כשאינו זכאי לה, ועומד וטוען כי מוֹתר היהודי מן הגוי, ובעצמו אינו מבין מדוע.
ואפשר יש בזה עוד דברים אחרים, שקטונתי מלהבין. אבל אסיים במה שפתחתי: בשבילי, אין בהיותי יהודיה כל בחירה, שכך נוצרתי, ולא שאלו את פי. ואם עמדה בחירה אי שם, שמחה אני שעמדתי בניסיון, שכן הבחירה האחרת, של חיים ללא אלהים, טפלה היא בעיני. ויתור על מהות יהודית שווה לויתור על זכות עיקרית שבחיי, ובכך אינני רוצה.
מגי אדם (מיכל אור) היא עורכת-משנה של נתיב.
סוד דבקותו של היהודי ביהדותו
אליאב שוחטמן
לשאלה, מהו סוד דבקותו של היהודי ביהדותו, למרות כל מה שעבר ועובר על העם היהודי מאז היותו לגוי, אנסה להשיב מנקודת מבטי, כמי שמודרך באורחות חייו ובהשקפותיו, על-ידי תורת ישראל ועל-ידי חזונם של נביאי ישראל.
היהודי וייעודו
מיהו יהודי? על-פי ההגדרה המסורתית, יהודי הוא מי שנולד לעם היהודי, או מי שהצטרף אליו מבחירה. ואולם מעבר להגדרה הפורמלית, מקפלת בתוכה הזהות היהודית גם יסוד של שליחות, יעוד, המוטלים על היחיד היהודי כפרט, ועל העם היהודי כקולקטיב. את ייעודו של היהודי בעולם, הגדיר הנביא מיכה במשפט קצר (מיכה, ו, ח): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך". הגשמתם של ערכים אלה הינה פועל יוצא מחובת היהודי לדבוק בדרכי הבורא, כמאמר הנביא ירמיהו (ט, כב-כג): "אל יתהלל החכם בחכמתו, אל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל העשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'". הרמב"ם[1] ראה פסוק זה כמבטא תכליתו של היהודי בעולם: ידיעת דרכי הבורא, שהן: עשיית חסד, משפט וצדקה בארץ, ויישומם בחיי המעשה וביומיום.
על-פי השקפת היהדות, "חסד משפט וצדקה" אינם מושג ערטילאי שכל יחיד ויחיד רשאי לצקת לו תוכן כראות עיניו, אלא הוא מושג אשר התוכן הקונקרטי שלו הן תרי"ג מצוות, עליהן נכרתה הברית בין הקב"ה ובין עַם ישראל בהר סיני לפני 3316 שנים. הנחת יסוד באמונה היהודית היא שמאז ההכרזה של "נעשה ונשמע" מחוייב עם ישראל כקולקטיב, וכל אחד ואחד מבניו כפרט, בקיום המערכת של תורה ומצוות.
הגשמתן של תרי"ג מצוות – שבחלקן הן חובת הפרט ובחלקן הן מצוות המוטלות על הציבור ונבחריו – יש בה כדי להביא למימושו של האידיאל: "והייתם לי מלכות כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), דהיינו: חברת מופת למין האנושי כולו. מימושו של אידיאל זה עתיד להפוך את ישראל לאור לגויים. המקום בו צריכה חברת מופת זו לקום ולהיות אור לגויים הוא ארץ-ישראל.
הברית, ותוצאות הפרתה
על-פי התורה, זכות ישיבתו של ישראל בארצו מותנית בכך שימלא את ייעודו, שהוא: קיום ציוויי התורה ועשיית חסד, משפט וצדקה בארץ. אי-מילוי אחר ייעוד זה והפרת הברית, עלולים לגרום לאובדן הארץ, להליכתו של העם בגלות, ולכיליונו חלילה. אזהרתה החריפה של התורה היא (ויקרא יח, כח): "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". ודרשו חז"ל (שבת לג, ע"א): "הא [=הרי שאם] אתם מטמאים אותה – אינכם יושבים בה ואיני שוכן בתוכה... ובאים אחרים ויושבים במקומם".
"ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו" (מן התפילה). פעמיים איבד העם היהודי את ארצו ונאלץ לגלות לארצות נכר, ולדברי חז"ל, סיבת שתי הגלויות היתה אחת: אי-קיום מצוות הברית, במובן הדתי והחברתי כאחד. כל הצרות שפקדו את העם היהודי מאז גלה מארצו רשומות ככתובת אזהרה בספר התורה, הוא ספר הברית. הגורל היהודי הקשה הוא פועל-יוצא של התעלמות העם היהודי, כציבור וכפרטים, מדברי אזהרה אלה.
העם היהודי הוא היחיד מבין כל העמים שעימו נכרתה הברית, ושעליו הוטלה השליחות, כמבואר לעיל, וכל האזהרות החמורות הכתובות בתורה ביחס למי שלא יקיים את דברי הברית, אינן אמורות אפוא אלא ביחס אליו. אין זאת אומרת שעמים אחרים אינם עשויים לבוא על עונשם בשל תועבותיהם, והתורה גם מתייחסת לכך (דברים ב, כ-כג), אבל העונשים הבאים על עמים אחרים אינם פועל יוצא של הפרת הברית, משום שרק עם ישראל כרת ה' את הברית. ההבדל בין גורלו של עם ישראל לעומת גורלם של עמים אחרים הוא, שאם נגזרת על עם מן העמים גזירת כליה, הוא עלול לרדת לצמיתות מעל במת ההיסטוריה בשל רוע מעלליו, ואין לבורא עולם כל מחוייבות כלפיו, כעם. לעומת זאת, ביחס לעם היהודי קיימת התחייבות של הבורא, מכוח הברית, שלא לכלותו, ולאחר שישוב בתשובה – שתהליך החזרה לארץ הוא חלק ממנה – תתקיים בו ההבטחה (דברים ל, ב): "ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה". הטעם להבדל זה הוא, שמילוי הייעוד שהוטל על העם היהודי מכוח הברית – אינו ניתן לשינוי, ולמרות כל המכות שניחתות עליו – בעינה עומדת החובה המוטלת עליו להגשים את ייעודו, וחובה זו אינה בטלה לעולם. משום כך, עמים אחרים שנגזרה עליהם גזירת כליה, נעלמו מעל במת ההיסטוריה, בעוד עם ישראל – למרות כל צרותיו, חי וקיים, וגם אלפיים שנות גלות לא הביאו לאבדנו המוחלט. "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (שמואל א, טו, כט).
כלפי התהייה, המובנת מאליה, נוכח מצבם המשופר העכשווי של כמה מעמי תבל, החיים בטוב ובנעימים, ולא נראה לעין שהם משלמים מחיר כלשהו על רשעותם ועל העוולות שעוללו (גרמניה, למשל), יש לומר: הצדק האלקי מתגלה לפעמים בתהליך היסטורי ממושך, ומהלכים היסטוריים אינם ניתנים לבחינה על-ידי בן-אנוש, שטווח ראייתו מוגבל, ואין בידו לצפות את כל שעתיד להתרחש לאחריו. רק על הקב"ה נאמר שהוא "קורא הדורות מראש" (ישעיהו מא, ד), דהיינו שהוא צופה את כל שעתיד להתרחש, וכי ראייתו מקפת עולם ומלואו, כנאמר(שם, מ, כב): "היושב על חוג הארץ". בן-אנוש, הכפוף מעצם הגדרתו למיגבלות של זמן ומקום, נעדר כל יכולת לשפוט ולבחון מהלכים היסטוריים ארוכי טווח.
פשר הדבקות ביהדות
מה ההסבר לדבקותו של היהודי ביהדותו, אם זו מביאה עליו מכות כה קשות ונוראות?
ראשית, אין הדבקות מאפיינת את היהודים כולם; רבים חיפשו מפלט מפני הגורל היהודי בחסותן של דתות אחרות. השאלה מתייחסת, אפוא, לאותם יהודים שלא התפתו לשיפור התנאים והביטחון שמציעות דתות אחרות.
דבקותו של היהודי בדת אבותיו ונכונותו להמשיך להשתייך לעם המוכה ביותר עלי אדמות לאורך ההיסטוריה, אינה מושפעת כלל מן המכות שניחתו, ועדיין ניחתות, על עמו. יתרה מזו: דווקא הגורל המיוחד, שאין לו אח ורע אצל עמים אחרים, הוא המחזק אותו בדבקותו בדת אבותיו. הטעם לכך הוא, שכל האירועים הפוקדים את העם היהודי לאורך שנות ההיסטוריה הארוכה שלו, מאשרים את אמיתותן של ההבטחות ושל האזהרות הכתובות בתורה, והחרוטות בחרט ברזל בדבריהם של נביאי ישראל. על-פי התפישה היהודית, כל האירועים הפוקדים את עם ישראל אינם בגדר של התרחשויות מקריות, אלא הם פועל יוצא של מעשיו ומחדליו, כציבור וכיחידים. מעשים ומחדלים אלה – ככל שהם עומדים בניגוד לדברי הברית הכרותה בין עם ישראל ואלקי ישראל – גוררים את התגובות החריפות של ההשגחה האלקית, תגובות החקוקות עלי ספר הברית.
בחינה מעמיקה של קורות עמנו למן כניסתו לארץ בימי יהושע בן-נון ועד הדור האחרון, על רקע האזהרות הכלולות בפרשיות הברית שבתורה ובדברי הנביאים, לא זו בלבד שאין בה כדי לרפות את ידיו של מי שדבק ביהדותו, אלא להיפך: בחינה זו רק מאשרת את העיקר השישי והשביעי של שלושה-עשר עיקרי האמונה היהודית שניסח הרמב"ם, לפיהם "כל דברי הנביאים אמת", ו"נבואת משה רבנו עליו השלום היתה אמת" – מה שמחזק את העיקר התשיעי: "שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו". אמיתות שעמדו במבחן של אלפי שנות היסטוריה, אינן יכולות אלא לחזק את דבקותו של היהודי בעמו ובאמונת אבותיו. דבקות זו נובעת מן ההכרה העמוקה, שתורת ישראל – והיא בלבד – היא תורת אמת, וכל התורות והתיאוריות למיניהן החולקות עליה, סופן להתבטל ולעבור מן העולם.
דבקות זו היא, בעיניו של היהודי המאמין, הערובה היחידה לסיכוי שרידותנו כעם וכמדינה, במרחב הסובב אותנו.
אזהרות התורה והתגשמותן
הבטחת התורה היא, שבמידה ועם ישראל יקיים את ייעודו, "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כו, ג) – יתקיים בו "וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם... והקימותי את בריתי אתכם" (ויקרא, ה-ט). ולעומת זאת: "אם בחוקותי תמאסו... לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי" (ויקרא, טו), התגובה תהיה חריפה ביותר: "ונתתי פני בכם ונגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם ונַסתם ואין רודף... והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית... ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם... והבאתי אותם בארץ אויביהם... והארץ תעזב מהם" (ויקרא, טו-מג).
התורה אינה מסתפקת באזהרה זו מפני התבוסה, מפני אובדן הארץ, מפני הגלות הצפויה ומפני אובדן הזהות הלאומית. התורה מדברת במפורש גם על הנורא מכל: השמדה. וכך היא מזהירה (דברים ד, כה-כז): "כי תוליד בנים ובני-בנים ונושנתם בארץ", (כלומר: כי תהיו שלווים ותדמו לעצמכם שתשבו לבטח בארצכם לעולם), "והשחתם" (תקלקלו דרכיכם בעבודה זרה ובעבירות חמורות) – "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ... לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון. והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה". גורל קשה זה עתיד לפקוד את ישראל גם בגלות: "והיה אם לא תשמע... ובאו כל הקללות האלה והשיגוך... ישלח ה' בך את המארה... עד השמדך ועד אבדך מהר" (דברים, כח, טו-כ). "יככה ה' בשחפת ובקדחת...ורדפוך עד אבדך" (שם, כב). "ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך" (שם, מה). "ועבדת את אויבך... ונתן עֹל ברזל על צוארך עד השמידו אֹתך" (שם, מח). "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך" (שם, סא).
בפרשה זו – פרשת הברית שנכרתה בערבות מואב בטרם הכניסה לארץ ובה הצטווה עם ישראל גם על הערבוּת ההדדית – יש אזהרות נוספות הראויות לציון: אזהרה ביחס למעמדו הבזוי של עם ישראל בתקופת גלותו: "והיית לשָמה למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה" (שם, לז); אזהרה ביחס לדלדולו המספרי: "ונשארתם במתי מעט תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרב" (שם, סב) ; אזהרה מפני גורלו של היהודי הנודד: "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך" (שם, סה). אזהרה נוספת, שיש עימה גם בשורה טובה לישראל היא (ויקרא כו, לב): "והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה". ופירש הרמב"ן: "היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו... כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".
*
אזהרות קשות אלו לא נכתבו בעיצומם של האירועים ולא בסמוך להם. אזהרות אלה נכתבו – הרבה לפני גלות שומרון, ועימה אובדן עשרת השבטים; הרבה לפני חורבן בית ראשון וגלות בבל; הרבה לפני חורבן בית שני וגלות רומי; הרבה לפני מסעי הצלב, ההגליות, הפרעות ושאר הפורעניות בחשכת ימי-הביניים; הרבה לפני גזירות ת"ח-ת"ט בפולין-רוסיה, שהביאו כליה על מאות קהילות מישראל; הרבה לפני הפוגרומים במזרח אירופה במאה ה- 19 ובמאה ה- 20; והרבה לפני השואה הנוראה שכילתה בדורנו למעלה משליש מהעם היהודי, והביאה לחורבנו המוחלט של המרכז היהודי החשוב ביותר בעת החדשה.
כל אשר אירע לעם ישראל רשום כאזהרה, ומפורט בתכלית הדיוק, בספר התורה, הוא ספר הברית. ואם לא די בכך, באו נביאי ישראל והזהירו, חזור והזהר, מפני הגורל אשר עליו כבר הזהירה התורה. כבר יהושע, ממשיכו של משה רבנו, מזהיר לפני מותו (יהושע כג, טו): "והיה כאשר בא עליכם כל הדבר הטוב אשר דבר ה' אלקיכם אליכם, כן יביא ה' עליכם את הדבר הרע, עד השמידו אותכם מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לכם ה' אלקיכם. בעברכם את ברית ה' אלקיכם אשר צוה אתכם... ". ישעיהו מזהיר (א, יט-כ): "אם תאבו ושמעתם – טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם – חרב תאוכלו". וירמיהו, נביא החורבן, מזהיר (ט, טו): "והפיצותים בגוים אשר לא ידעו המה ואבותם ושלחתי אחריהם את החרב עד כלותי אותם". ואלו הן דוגמאות אחדות בלבד.
*
אזהרות קיצוניות וחמורות אלו עלולות אולי לקומם, אבל איש אינו יכול לחלוק על כך שהן התגשמו כולן, אחת לאחת, ואמיתותן המוחלטת הוכחה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה.
אחיזתנו בארץ
מאחר ששורש כל צרותיו של עם ישראל נעוץ במארת הגלות, חיוני הוא להבטיח שחורבן שלישי לא יהיה. כיצד?
ההשקפה הציונית הקלאסית, שראתה את ארץ-ישראל כ"מקלט בטוח" למען ביטחונם של היהודים הנרדפים ברחבי העולם, הובילה, ועדיין מובילה אותנו, לדרך ללא מוצא. אם ארץ-ישראל אינה ערך בפני עצמו אלא היא אמצעי להשגת המטרה של הבטחת ביטחונם של היהודים, הרי ששיקולי "ביטחון" כאלה ואחרים עשויים להוביל למסקנה, שככל שהשליטה על חבלים מסויימים של ארץ-ישראל יש בה סכנה לביטחונם של יהודים, יש לוותר עליהם למען הביטחון. עינינו הרואות שהגשמתה של השקפה זו עלולה להוביל, בסופו של התהליך, לאובדן השליטה היהודית על כל חלקי ארץ-ישראל, ובכך לשים קץ, בשלישית, לריבונותו של העם היהודי בארצו. וכבר חזה הראי"ה קוק בתקופת הבראשית של הציונות, שאם החלוצים, בוני הארץ – שמסרו נפשם על גאולת הארץ – יתמידו בקו הלאומי תוך התנתקות מן היסודות התורניים של הלאומיות היהודית, סופם שייהפכו מאוהבי ציון לשונאיה.[2]
יש לציין אמנם שרבים ממנהיגי היישוב בארץ בשנים עבָרו ראו בהתיישבות בכל מרחבי ארץ-ישראל ערך בפני עצמו, שיש להגן עליו בכל מחיר. בעקבות פרשת תל-חי אמר ברל כצנלסון:[3] "הולכים אנו מפני שאת שליחותנו אנו ממלאים, כי בכבוד הישוב ובנפשו הוא הדבר, כי לא שאלה של חלקת אדמה וקצת רכוש יהודי כאן, כי אם שאלת ארץ-ישראל. כי העזיבה והנסיגה הן המופת החותך על רפיוננו ואפסותנו, וכי ההוכחה היחידה על זכותנו על ארצנו, על אחדות ראש-פינה ומתולה, היא בעמידה קשת-עורף ונואשת מבלי הבט אחורנית". כלפי אלה שטענו אז שאסור לסכן נפשות ולכן אסור להחזיק בישוב כשכרוכה בכך סכנה, אמר הסופר יוסף חיים ברנר הי"ד:[4] "אם למהר ולעזוב כל נקודה שסכנה בו, הרי שעלינו לעזוב את הכל, להיסוג מכל הנקודות, ולאן?". ובדומה לכך כתב דוד בן-גוריון בזכרונותיו: "בעיני, אין הישוב הארץ-ישראלי נימוק למשא-ומתן, אלא הדבר שיש לו ערך בפני עצמו. מה עלינו לעשות כשמתנפלים עלינו? אם נברח מפני שודדים – נצטרך לעזוב לא רק את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ-ישראל... כל זמן שאנו יכולים להגן – חובתנו להגן ולא לעזוב את מקומותינו".
למרבה הצער, תפישה ערכית זו שוב אינה נחלתם של חלק גדול ממנהיגי הציבור כיום, אשר ודאי שאינם מודרכים על-ידי האמיתות בנות האלמוות של תורת ישראל.
לעומת הגישות הרווחות כיום בקרב חלק ניכר ממנהיגי הציבור, ההשקפה המונחלת לנו על-ידי תורת ישראל היא, כידוע, שארץ-ישראל היא ערך, וכי ההיאחזות בה, בכל חלקיה, היא מצווה: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה" (במדבר לג, נג). ביטחון אמיתי יושג רק בדרך של היאחזות בארץ, ולא בדרך של נטישת הארץ או חלקים ממנה. התורה מזהירה: "ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה" (שם, נה). אזהרה זו התפרשה על-ידי ר' חיים בן-עטר בפירושו "אור החיים", כך: אם עם ישראל לא יממש את זכותו על כל חלקי ארץ-ישראל, ויאפשר לנכרים את השליטה על חלקים מארץ-ישראל בתקווה שבכך יקנה שקט באותם מקומות שבהם הוא ישלוט, התוצאה תהיה, שלא זו בלבד שלא יקבל שקט במקומות אלה, אלא אותם נכרים ימשיכו למרר את חייהם של היהודים בדרישה בלתי-מתפשרת שיסתלקו גם מאותם חלקים הנשלטים על ידם (עד כדי אובדן הארץ כולה).
בדומה ליתר אזהרותיה של התורה, גם אזהרה זו, בדבר התוצאות הקשות שינבעו מן הנכונות למסור חלקים מארץ-ישראל בידי זרים, מתאמתת בדייקנות מופלאה לנגד עינינו. הצד הערבי, המודרך על-ידי תורת הג'יהאד, אינו מוכן היום, ולא יהיה מוכן לעולם, לוותר על שום שטח של ארץ-ישראל. נכונותו של הצד הערבי למשא ומתן עם ישראל יש לה תכלית אחת בלבד: להכניע את ישראל ולסחוט ממנה את מירב הוויתורים האפשריים ליד שולחן הדיונים, כשאת היתר בכוונתם להשיג במלחמת טרור מתמשכת, שעתידה – כך הם מקווים – להתיש את המדינה עד שתאבד כליל את כוח הרצון להילחם על קיומה, מה שיביא לחיסולה הסופי.
הסיכוי היחיד להצלת העם והמדינה מתהליך אובדני זה, הוא רק בדרך של החזרה לאמיתות של תורת ישראל, שאמינותן הוכחה אין ספור פעמים במרוצת הדורות. דבקות ביהדות היא אפוא הדרך היחידה למניעת תהליך של חורבן נוסף, חלילה, שתוצאותיו מי ישורן.
כוחו של מנהיג
למנהיגות תפקיד מכריע בקביעת גורלו של העם, לשבט או לחסד. הדרכתה של תורת ישראל היא שמלך ישראל – ולמעשה כל מנהיג – חייב להיות צמוד לחוקי התורה, ואל לו לפעול – גם אם הוא מלך – אלא בהתאם לחוקים אלה (דברים יז, יח-כ). תכליתו של כל ספר מלכים היא להצביע על הברכה שהביאו לבני עמם אותם מלכים שהלכו בדרך הישרה ופעלו בהתאם לחוקי התורה, ועל התוצאות החמורות, לעומת זאת, שנבעו מפעולותיהם של המלכים שעשו הרע, ולא הלכו בדרך הישר – תוצאות, שהביאו בסופו של דבר לאובדן הארץ ולהגלייתו של עם ישראל מארצו. אחד הלקחים הוא שאת המחיר עבור כישלונו של מלך שפעל בניגוד לחוק, עלול לשלם העם כולו[5].
יהודי הדבק באמונת אבותיו, ומפנים את האמיתות ואת המסרים העולים מדבריהם של נביאי ישראל, יודע אל נכון שרק מנהיגות המודרכת על-ידי תורת ישראל עשויה להוביל את עם ישראל בדרך הנכונה, בעוד שמנהיגות המודרכת על-ידי שיקולים ואינטרסים שאינם מיוסדים על אדני האמת, עלולה לגרור את העם כולו לעברי פי פחת.
סוף דבר
דבקותו של יהודי ביהדותו למרות כל המכות הניחתות על בני עמו אינה נובעת ממזוכיזם. דבקות זו נובעת מאהבת האמת, ומן האמונה העמוקה, שאת כל הצרות שבאו על עם ישראל במרוצת הדורות אפשר היה למנוע, לו אך נהג עם ישראל על-פי הנורמה של עשיית חסד, משפט וצדקה בארץ. דבקות זו נובעת מן האמונה, שאם עם ישראל יחזור למקורותיו ולעצמיותו וידריך עצמו בכל אורחותיו לאור עקרונותיה של תורת ישראל ולאור חזונם של נביאי ישראל, יבטיח בכך גם את עצמאותו, גם את ריבונותו על ארצו, וגם את התגשמותם של כל האידיאלים עליהם דיברה התורה, ושעליהם התנבאו נביאי ישראל. ההיסטוריה העקובה מדם של עמנו אינה אפוא סיבה לרפיון הדבקות באמונת אבותינו, אלא להיפך – היא הסיבה לחיזוק הדבקות בדרך היחידה שהיא דרך האמת, ולהשרשת האמונה שאפשר גם אחרת. והכל תלוי בנו.n
פרופ' אליאב שוחטמן הוא דיקן מכללת "שערי-משפט" בהוד-השרון ופרופסור למשפט עברי בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים.
[1] בסוף ספרו "מורה נבוכים", חלק ג, פרק נד.
[2] עץ הדר, ירושלים תשמ"ו, עמ' טז
[3] קונטרס אחדות העבודה כז, ג' אדר תר"פ
[4] ילקוט אחדות העבודה, עמ' 212.
[5] ראה, לדוגמא, תגובת הנביא על התנהגותו של אחאב מלך ישראל כלפי בן-הדד מלך ארם, מלכים א, כ, מב.
הגבורה של ר' מאיר – והביטחון שלנו
משה שמיר
––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––
תשובתו זו של הסופר משה שמיר ז"ל לשאלה שבדיון נכתבה לפני... 25 שנה. היא הופיעה בספרו חיי עם ישמעאל (תשכ"ט-1969, עמ' 231-232). דומה כי ניחש את השאלה, וענה עליה מאליו.
––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––
לפני שנים רבות, עוד לפני מלחמת השחרור, כתבתי סיפור קצר על אלישע בן-אבויה ור' מאיר. הסיפור ההוא צמח מתחושה, שאולי לבסוף לא באה בו לביטויה המלא. האנקדוטה גברה שם אולי על התחושה. אולי לא תפשתי אותה אז בבהירות מספקת.
אלישע בן אבויה ור' מאיר – היהודים שחזו בחורבן נסיונו של בר-כוכבא, שחזו בעשרת הרוגי מלכות, שחיו וניסו להחיות את קהילותיהם על רמץ האודים העשנים של עמם הנשמד, הם ידעו, חשתי, הם ראו באיזו עין פנימית, הם חזו את אלפיים השנה הצפויות עתה לעמם. אנחנו עתה בסוף הגלות. הם חיו בהתחלתה, והם ידעו שזהו זה: מנהרת העינויים פוערת את לועה. הם נבלעים ונכנסים אל הגיהנום, עם נשיהם ובניהם ובני-בניהם – למאה דורות, לשבעים ארצות, לאלפי לילות של עינויים ורדיפות. הם עמדו, עוד הם בארצם, עוד הם בנופם – ובעומק הלב חשו וידעו: הלילה הארוך והנורא מתחיל ואנחנו נכנסים עכשיו לתוכו, וזה יימשך ככה הרבה-הרבה שנים נוראות... נשברה האשלייה שמשיח בא לקץ ששים שנה. נולד החלום שמשיח בא לקץ הימים.
איזו גבורה, חשתי, איזו אצילות צנועה ונוגה לאלה מהם שנטלו את ילדיהם ביד אחת ואת נשיהם ביד שניה, ואמרו: נלך. צריך לחיות. נחיה. נעבור. אל תוך הגלות, יהודים, אל תוך היסורים, יהודים. איזו גבורה אדירה להיות יהודי ולהוליך יהודים עמך – כשבעתיד שלך, כמו תחנה אחרי תחנה, מצפות לך ורמייזא, וטולדו, ומגנצא, ונמירוב, וקישינוב, וברדיצ'ב וּוָרשא, ואושוויץ.
וכנגדם, חשתי, כמה טראגי-קטן, כמה יווני-אסתטי – האיסטניס הזה, שיש לו "חשבונות" עם ההיסטוריה וטענות כנגד הקב"ה, הפיקח והממולח הזה שאומר, ונוי לו בבינתו ובצדיקותו: "מטורפים, אינכם רואים אל מה אתם הולכים? אינכם רואים את אי-הצדק שבגורלכם, אינכם רואים שריבונכם, אביכם שבשמיים, מוליך אתכם לארץ גזירה?"
אני לר' מאיר. היום אני חש כר' מאיר בשעתו, אף כי יומי אחר ושעתי אחרת. אנחנו באנו מן החורבן, והחורבן מאחורי גבנו. אנו שוב בארץ. ואין חלום משיח בלב, ויש רק זאת – התחושה כי יארכו מאד הדברים, אבל גם זאת, שיארכו ויירעו כמה שיירעו – אנו נעמוד בהם. יש לי ביטחון, כשם שלר' מאיר היה ביטחון, יש לי ביטחון שבנפש, באמונה, בהרגשה – וביטחון שבהבנה, ובדעת העולם, ויותר מכל אלה: ביטחון של בן דור שעושה את גורלו ומבטיח את בטחונו.
אנחנו מורישים לבנינו לא רק את המצור, לא רק את ההכרח להתגונן, והיכולת להתגונן – אלא גם את הביטחון שננצח. המלחמה לא תיפסק עוד זמן רב, אבל גם החיים לא ייפסקו, והבנין, והעלייה, והצמיחה, והשמחה, וכל הדברים היפים, וגידולו של העם, והתעצמותה של הארץ. זהו הדבר שאני רוצה לומר בדפים האחרונים של ספרי: אנחנו נתגבר!
